קייר סטארמר ניסה היום לעשות משהו פוליטי קלאסי: להעביר את האשמה הלאה. רק שהפעם זה לא עובד לו בקלות. בדיון בפרלמנט הוא ספג כעס, לעג וגל של צחוקים, בזמן שניסה להסביר איך הגיע למינוי של פיטר מנדלסון כשגריר ארה"ב, למרות שמסתמן שכשלי בדיקות ביטחוניות התרחשו לפני שהאיש בכלל נכנס לתפקיד.
הבעיה של סטארמר היא לא רק ההחלטה עצמה. זו גם הדרך שבה הוא מספר את הסיפור. הוא הודה שמדובר בטעות וש"היה לא נכון" להחזיר את מנדלסון לתפקיד. אבל הוא גם טען שאם היה יודע מראש שבדיקות האבטחה (ברמת אישור מפותח) לא אושרו, הוא לא היה מקדם את המינוי. כלומר: מבחינתו, האשמה היא לא בו, אלא במי שלא אמרו לו בזמן.
בנקודה הזאת החלה הדרמה האמיתית. סטארמר האשים את משרד החוץ, כשהדמות המרכזית היא סר אוליי רובינס, מנהל בכיר שנפלט השבוע מתפקידו. לפי טענת ראש הממשלה, רובינס פוטר כי לא דיווח לו, כך נטען, על כך שבדיקות האבטחה של מנדלסון לא היו אמורות לעבור. סטארמר אמר שהכשל הוא "בלתי נסלח" ושבפועל הפקידים לא נתנו לו את המידע הדרוש.
אבל זה לא נגמר רק בזה. מכל עבר הוא קיבל תשובות בסגנון אחר: לא רק "למה מינו אותו" אלא גם "למה סיפרו לנו אחרת". קמי בדנוך אמרה שמדובר בהחלטה חריגה ותקדים, והזהירה שההסברים של ראש הממשלה נהיים "מעורפלים וסותרים". היא גם האשימה אותו ש"זרק" את רובינס מתחת לגלגלים.
גם בתוך מפלגת העבודה היו מי שדפקו על השולחן. אמילי תורנברי, יו"ר ועדת החוץ בבית הנבחרים, טענה שלדאוןינג סטריט היה רצון חזק למנות את מנדלסון עד כדי כך שזה דחק הצידה את שיקולי הביטחון. דיאן אבוט הוסיפה שכבר בעבר מנדלסון נאלץ להתפטר פעמיים מממשלה, ושאלה פשוטה נשארה תלויה באוויר: אם יש היסטוריה, למה לא בדקו את זה לעומק בזמן?
כאן נכנסת השאלה שהכי מטרידה: סטארמר טען שלא הוטעה באופן מודע. הוא אמר שהוא לא שיקר לפרלמנט, אפילו לא בטעות, ובאותן הזדמנויות שבהן אמרו שנעשה "תהליך מלא". זה המקום שבו חברי פרלמנט מצדדים שונים דרשו התפטרות. מנהיג הליברל-דמוקרטים אף אמר שהוא נראה "בתפקיד אבל לא בשלטון". אחרים שאלו אותו ישירות אם הוא היה נאיבי או פשוט לא כשיר.
אז מה בעצם טוענים שהסתירו?
סטארמר טען שבאופן עקרוני הוא כן היה אמור לקבל את ההמלצה לפני שהאיש נכנס לתפקיד. לדבריו, ההמלצה במקרה של מנדלסון היתה אמורה להישאר על שולחנו כבר לפני המינוי. בנוסף הוא אמר שבמהלך סקירה חודש ספטמבר, הגורמים שבדקו את התהליך לא עדכנו אותו לגבי המלצת UKSV: שברמת בדיקת אבטחה מפותחת יש לשלול אישור למנדלסון.
וכששואלים את סטארמר אם הוא יכול היה לדעת, הוא עונה לא רק "לא" אלא גם "זה בלתי מתקבל על הדעת". הוא טען שפקידי משרד החוץ ראו לנכון להסתיר מידע מהשרים הבכירים במערכת. במקביל הוא הדגיש שזה לא נגד עובדי משרד החוץ שעוסקים בנושאים כמו אוקראינה והמזרח התיכון, אלא נגד כשלי זרימת מידע.
הקטע המוזר: למה המסמכים לא מגיעים בזמן?
מעבר לעימות הפוליטי, יש גם עניין טכני שעלול להיות חומר נפץ: מסמכים שמבקשים חברי פרלמנט על המינוי של מנדלסון עשויים להתעכב. הבית כבר הורה לחשוף חבילה גדולה של ניירות והודעות, אבל חלק גדול מהמידע המרכזי עדיין לא הופיע. זה אומר שכרגע אנחנו מתווכחים על מה ידעו ומתי, בעוד שהראיות המלאות עוד לא על השולחן.
לצד זאת, יש גם טענות להסלמה: הממשלה פרסמה משהו שנראה כמו ייעוץ משפטי פנימי, שמרמז שאין מניעה חוקית לכך שאוליי רובינס יציין את מסקנות הבדיקה הביטחונית. זה תומך בקו של מבקרי סטארמר: אם אפשר היה להגיד, למה לא אמרו?
ולמה זה מסוכן פוליטית?
הסיפור הזה לא נשאר רק במישור של "מי אשם". כרגע זה הופך למבחן אמון בסטארמר: האם הוא באמת לא ידע? האם אחרים הסתירו? או שמדובר בניהול כושל של תהליך שמסתיים בכך שהאשמה זזה ממקום למקום. בינתיים, אפילו בתוך מפלגת העבודה נשמעים קולות שמערערים את דרכו, וחלק מהאופוזיציה דורש ממנו להתפטר.
היום הוא ניסה לשים את מנדלסון במרכז, אבל הסיפור האמיתי הוא אחר: מי שלט ברגע האמת של המידע. כי אם בדיקות ביטחון נפלו, השאלה היא לא רק מה קרה, אלא מי ידע, מי החליט, ומי הרגיש מספיק בטוח כדי לא להגיד.
