יש דרך אחת להפוך מלחמה למשהו שנראה כמו משחק: לא צריך לנצח באמת—רק צריך לראות את זה שוב ושוב, בעריכה מהירה, עם אפקטים, ותוך תחושה שהקהל איתך. וזה בדיוק מה שעולה מהשמועות סביב חדר המצב של הבית הלבן, כשמדברים על הנשיא דונלד טראמפ ועל מה שמכנים שם “פורנו מלחמה”.
לפי הטענות, טראמפ היה רוצה שהעולם יאמין שעדיין אפשר להגיע להפסקת אש עם איראן. אבל בזמן שבחוץ המסר מחושב, בתוך הפנטגון ובוושינגטון מכינים משהו אחר לגמרי: תיאור שמדבר על “מהלומה אחרונה” — תקיפה מסיבית באוויר, בים וביבשה, שמטרתה לפתוח את מצרי הורמוז, להגן על הכלכלה, ולשבור סופית את ההתנגדות בטהרן. הדבר היחיד שטוענים שהוא עקבי הוא לא התוצאה—אלא האופן שבו זה יימסר: הכול ייקלט למצלמות, ואז ייערך לקומפילציות קצרות שיראו “וואו” למי שמקבל את ההחלטות.
מאז שהמבצע “Epic Fury” התחיל לפני כחודש, שגרת היום של טראמפ כוללת מפגשים קבועים בחדר המצב לאחר שיפוץ. הוא יושב מול מסכים גדולים, מוקף ביועצים קרובים, ובכל ישיבה מציגים לו—לפי הטענות—“מונטאז’י תקיפה”: קטעים של שתיים-שלוש דקות שבהם רואים פגיעה במטרות באיראן, מרחוק, דרך תמונות לוויין או מצלמות מכלי טיס. לא כל אירוע מוצג, כי אומרים שבארבעת השבועות האחרונים כבר פגעו מטוסים וטילים בכעשרת אלפים יעדים, אז זה בעיקר “היילייטים”, לא סקירה מלאה של המציאות.
וכאן מתחילה הנקודה המוזרה באמת. יש גם רכיב כתוב שמלווה את ההקרנות, אבל מי שמכיר את טראמפ יודע שהוא יצור ויזואלי. לכן, בראיית מי שמספר את הסיפור, החלק ה”תיאטרלי” הוא זה שמקבל עדיפות: זרם יומי של “דברים שמתפוצצים”. לא רק לראות—גם להגיב.
לפני ואחרי המסכים, טראמפ מנהל שיחות עם כל מי שיושב סביב השולחן: ראש הסגל סוזי ווילס, שר החוץ מרקו רוביו, שר המלחמה פיט הקת’ג’ת, יו״ר המטות המשולבים גנרל דן “רייזין” קיין ודמויות נוספות. הוא דורש משוב, מבקש עצות איך להמשיך—וגם, לפי הטענות, לוקח שיחות טלפון תוך כדי הישיבות. לפעמים הוא אפילו שם את הטלפון על רמקול כדי “לסדוק” מסרים עם חברים בקבינט המלחמה.
ואז מגיעה ההתנגשות בין מה שאומרים לציבור לבין מה שקורה בפנים. בבית הלבן דחו את ההאשמות, וטענו שהן שקריות—שמי שלא היה בחדר לא יכול לדעת. אבל חשוב לשים לב למה שלא הכחישו: עצם קיום תדרוכי הווידאו. כלומר, הטענה על המסכים לפחות לא נסתרה, מה שמותיר הרבה מקום לשמועות להמשיך להתגלגל.
בקרב גורמים בוושינגטון יש גם דאגה רוחבית: שמי שמתרגל ל”בום-בום-באנג” עלול לעוות את האופן שבו הוא תופס את המלחמה. לא כי הוא לא מבין—אלא כי הוא רואה רק את החלקים שמקפיצים את הלב, ולא בהכרח את החלקים שמכריעים אסטרטגית. ואז עולה שאלה נוספת, כמעט פילוסופית: אולי דווקא מציגים לו סרטים שמחזקים תחושת שליטה, בעוד שדווקא הראיות המטרידות—למשל טילים ומל״טים איראניים שפוגעים בבסיסים אמריקאיים ברחבי המזרח התיכון—לא מקבלים את אותו נפח מסך?
ולא מדובר רק בחדר המצב בוושינגטון. אומרים שיש גם “חדר מלחמה” מאולתר במאר-א-לאגו בפאלם ביץ’, שם טראמפ צפה בלילה הראשון של התקיפות. אבל בימי חול, כשהכול קורה מהבירה, הוא גם מתלונן בפני כל מי שמוכן לשמוע שהתקשורת לא מציגה מספיק את ה”הישגים” בגרסה שהוא רוצה לראות. במילים אחרות: לא מספיק שהוא רואה—הוא גם רוצה שהעולם יראה אותו רואה.
אם זה נשמע כמו תרגיל ביחסי ציבור, זה לא חדש לחלוטין. נשיאים קודמים התלוננו על תקשורת שלטענתם מתמקדת בנקודות הלא נכונות. אבל כאן נטען משהו אחר: שהממשל הנוכחי הפך מלחמה לאמנות—עם סרטונים שמערבבים חומר אמיתי עם שפה פרסומית כמעט פנטזיונית, כולל שילובים בין תקיפות אמיתיות לבין קטעים ממשחקי וידאו. ויש גם רגעים שבהם טראמפ עצמו נראה מבולבל: הוא סיפר על שיחת טלפון לגנרל אחרי שראה סרטון מזויף של נושאת המטוסים “אברהם לינקולן” בלהבות, כאילו זה אמיתי—ואז קיבל תשובה שמדגישה כמה קל לבלבל בין מסך למציאות.
השאלה הגדולה: זה בידור או קבלת החלטות?
בסוף, כל הסיפור הזה חוזר לאותה נקודה: כשמלחמה הופכת לתוכן, התוכן עלול להפוך לתחליף. ואם טראמפ באמת מפתח תחושת “אני מנצח” דרך מסכים ועריכות, אז הבעיה לא רק מוסרית—אלא גם פרקטית. כי מנהיג לא אמור להתאהב בניצוצות. הוא צריך להסתכל על כל הלהבות—כולל האלו שלא רואים בעריכה.
