זה נשמע כמו עוד כותרת כלכלית, אבל כשמסתכלים רגע מקרוב, משהו כאן לא מסתדר. קייר סטארמר מודה שהממשלה לא יכולה להתמודד לבד עם ההשלכות הכלכליות של המלחמה במזרח התיכון, ובאותו זמן נהגי ואנשי הובלה מדברים בקול רם על דימום כספי: הדיזל מתייקר, והם מרגישים את זה קודם כל בכיס.
בישיבת חירום בלונדון, סטארמר כינס בעלי תפקידים וחברות מהעולמות שעושים את הגלגלים של המדינה: ביטוח, נפט, גז ושילוח. הוא אמר להם בלי מסכות: זו תהיה פעולה משותפת. הממשלה לא יכולה לעשות את זה לבד, וצריך תיאום עם התעשייה. התחושה הכללית: אם המצב יימשך, המחיר לא יישאר רק על המשאבה.
מה מניע את הבלגן: “הצרה” של מיצרי הורמוז
הרבה אנשים מתמקדים בדלק עצמו, אבל הפחד הגדול יותר הוא שרשרת האספקה. אזהרה מרכזית שעלתה היא שסגירה או צמצום תנועה במיצרי הורמוז יכולה לגרום להפחתה ארוכת טווח באספקה. ובמילים פשוטות: גם אם ייפתח משהו מהר, לוקח זמן עד שכל העולם מסתדר מחדש.
כאן נכנס ההבדל מול משבר האנרגיה של שנות ה-70. כן, משווים, אבל מומחים טוענים שההשפעה יכולה להיות גדולה יותר היום כי העולם מחובר הרבה יותר: הובלה, מפעלים, חומרי גלם וצרכנות עוברים דרך אותם צמתים. כלומר, הנזק פחות “נקודתי” ויותר מערכתי.
המספרים שכואבים: דיזל ונסיקת מחירים
בבריטניה מדברים על קפיצה חדה: עלות ליטר דיזל בממוצע הגיעה ל-181.2 פני, עלייה של 27% לעומת 142.4 פני ב-28 בפברואר, היום שבו התחילו התקיפות של ארה״ב וישראל. גם הבנזין עולה: 152.0 פני בממוצע, עלייה של 14% לעומת 132.8 פני באותה נקודת זמן.
בקרן של מועדון הרכב הדגישו משהו מאוד ישראלי באופי: דיזל הוא “חמצן” לעסקים קטנים. גם מי שלא נוסע בעצמו מרגיש את זה דרך חשבונות אחרים: שרברב, משלוחים הביתה, כל מה שנע על גלגלים. אם הנפט נשאר ברמה גבוהה, ייתכן שההשפעה על התחנות תימשך שבועות, ואולי חודשים.
למה זה לא רק דלק: דשן ומחירי מזון
זה החלק שהרבה מפספסים כשהם מתרגשים מהמשאבה. מומחים מזהירים שמחסור בדשן יכול להצית עליות במחירי מזון, ובפרט במדינות עניות יותר. התוצאה עלולה להיות חוסר יציבות פוליטית מחוץ לבריטניה. כלומר, “ההלם האנרגטי” עלול להתרחב למגרש של מזון, ואז לשבור מדינות מבפנים.
מה סטארמר אומר על העתיד: לא מלחמה שלנו, אבל חובה להגן
סטארמר חזר על קו ברור: זו לא המלחמה של בריטניה, ובריטניה לא תיגרר לפעולה התקפית במפרץ. יחד עם זאת, הוא טען שהאחריות היא להגן על אזרחים ואינטרסים בריטיים, במיוחד במדינות בעלות ברית באזור.
במקביל, הממשלה טוענת שהיא מכינה תכניות מגירה. אבל פה מגיע העוקץ: למרות הדיבורים על מוכנות, חלק מהחשש הוא שהבעיה כבר “זורמת” לתוך שרשראות אספקה שלוקח להן חודשים להתיישר. לכן גם פתיחה עתידית של המיצרים לא בהכרח תוריד מחירים מיד.
אז למה כולם מדברים על 1970, אבל מפחידים יותר עכשיו?
ההשוואה קלה, אבל לא מדויקת. בשנות ה-70 העולם היה תלוי פחות במוצרים ובשרשראות שדוחפים זה את זה. היום המערכת צפופה יותר. אם חלק מהמתקנים נפגעו פיזית במזרח התיכון, או אם התנועה מוגבלת, מחירי אנרגיה יכולים להישאר גבוהים לאורך זמן, ואז לבעבע לתוך תחבורה, ייצור, מזון, ולבסוף גם אינפלציה.
במילים פשוטות: לא מדובר רק ב”כמה עולה היום דיזל”. מדובר בשאלה כמה זמן ייקח עד שהמחיר הזה יתפוגג, ואם הוא ימשיך להדליק עוד ועוד תחומים בעוגה הכלכלית.
