זה סיפור פוליטי שנשמע כמו משחק תפקידים: מישהו “אשם”, מעיפים אותו, וממשיכים הלאה. אבל כשמסתכלים מקרוב על פרשת מנדלסון, משהו מרגיש לא רק מסריח, אלא גם לא הגיוני. קיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה, מנסה להציג את זה כעניין של חוסר תיאום. רק שיש מי שטוענים שהבעיה מתחילה הרבה לפני שיחת טלפון אחת.
הכותרת הגדולה: אוליי רובינס, ראש מערך הדיפלומטיה הבריטית, הוצא הלילה מתפקידו. סטארמר אמר שהוא לא ידע שאנשי בדיקות האבטחה הזהירו נגד מינויו של פיטר מנדלסון לשגריר ארה"ב. רובינס, מצדו, לא נראה כמו מי שמוכן לקבל את הגורל בשקט. המקורבים שלו טוענים בתוקף: לא היה בסיס לפטר אותו על סמך הטענה הזו.
מה בעצם קרה? מנדלסון מונה לשגריר ארה"ב עוד בפברואר בשנה שעברה, והסערה מתמקדת בבדיקות סיווג האבטחה. לפי הגרסה של סטארמר, הוא וגורמים בכירים אחרים לא עודכנו בזמן על כך שהבדיקות לא “עברו חלק”. וכאן נכנסת השאלה הכי מטרידה: אם כולם אומרים שלא ידעו, אז למה התהליך לא נשאר בתוך הקופסה עד לרגע הנכון?
הטענה: לא סיפרו לשרים, אבל לא “מרשים” להסתיר להם את הפרטים
אחד הטיעונים המרכזיים שמעלים אנשי המקורבים לרובינס נשמע טכני, אבל הוא מהותי: בתהליך בדיקות אבטחה ברמה הזו, פקידים לא אמורים למסור לשרים את פרטי המקרה האישיים. מה שמגיע מקצה לקצה הוא הערכת סיכונים ותכנית טיפול. כלומר, אם יש החלטה שמתקדמת למרות המלצה שלילית, היא לא אמורה להתפרש כמשהו שהמשרד “שכח” לעדכן בו את ראש הממשלה.
כאן בדיוק נכנס מי שהיה ראש המרכז לביטחון סייבר לאומי, ציארן מרטין. לדבריו, אי אפשר להציג את זה כאילו יש “כפתור אחד” שמישהו פשוט לחץ. זו הערכת סיכונים, לא מבחן מעבר או נכשל. ובנוסף, קיימת חובה לא לחשוף את פרטי הבדיקה לאנשים בתוך Downing Street, כי אחרת המערכת תתפרק.
אז למה בכלל פיטרו את רובינס? והאם זה קשור לכסף?
בנקודה הזו נכנסת הזווית הספקנית: אם סטארמר טוען שהוא לא עודכן, ובמקביל בתהליך טוענים ששרים לא אמורים לקבל את הפרטים האישיים, אז למה ההדחה ממוקדת דווקא ברובינס? זה לא רק עניין משפטי. זה עניין של אמון ציבורי.
עוד יותר מזה: בעבר, פקידים בכירים שפוטרו זכו לחבילות פרישה גדולות. למשל מוזכר כריס וורמלד, שהודח מתפקיד המזכיר הקבוע של הממשלה, עם חבילה שדובר עליה סביב 260 אלף ליש"ט. וגם במקרה של מנדלסון עצמו הוזכר תשלום פרישה של 75 אלף ליש"ט לאחר שהודח משגרירות ארה"ב בגלל קשרים ארוכי שנים לעניין הגדול סביב ג׳פרי אפשטיין.
וכשאתה משלב “שומרים על המערכת סגורה” עם “בינתיים יש חבילות פרישה”, פתאום עולה פחד אחר: לא רק מהאמת, אלא מהמחיר שלה. האם רובינס עלול להפוך לעוד אחד שיסיים עם תשלום שמן? המקורבים אומרים שאין כאן עילה. המבקרים אומרים: אם אין בסיס, למה הדלת נסגרה מהר כל כך?
סטארמר: לא אתפטר, הולך לפרלמנט
סטארמר מנסה לנהל את הנזק. הוא אמר במפורש שאין לו כוונה להתפטר, וטען שהבעיה היא שלא עדכנו אותו בזמן שהבטיח לפרלמנט ש”נעשה תהליך תקין”. הוא גם הודיע שביום שני הוא יציג בפרלמנט את כל העובדות, כדי שתקבלו תמונה מלאה.
אבל בינתיים, גם בתוך מפלגת הלייבור יש רעש. חברי פרלמנט טוענים שהעמדה של ראש הממשלה לא אמינה. ויוזכר גם פוליטיקאים מהאופוזיציה שטוענים שהסיפור כולו מתגלגל לכיוון אחד: או שמישהו שיקר, או שמישהו הסכים להתעלם מהמלצות אבטחה בלי לשלם עליהן.
השאלה היחידה שבאמת חשובה
בסוף, כל הסיפור הזה מסתכם בשאלה אחת שאף אחד לא רוצה לשים עליה את האצבע: מי קיבל החלטה להתקדם למרות אזהרות האבטחה, ומתי בדיוק זה הוחלט. לא “האם מישהו ידע”. אלא איך התהליך התגלגל בפועל, ואיפה נוצר הפער בין מה שהציבור חושב שנעשה לבין מה שבאמת קרה מאחורי הקלעים.