כולם בלונדון מדברים על אותו הדבר: קייר סטארמר עומד תחת לחץ חריג להתפטר, אחרי הודאה שנשמע כמו סיפור שכולם חשבו שקרה רק בסרטים. הטענה הפשוטה: פיטר מנדלסון, שאמור היה להיות השגריר של בריטניה בארה״ב, לא עבר סיווג ביטחוני בצורה מלאה. ועדיין, התפקיד ניתן לו בכל זאת.
המהומה התחילה כשהממשל אישר שמנדלסון קיבל אור ירוק לתפקיד גם אחרי שהמלצת גורמי סיווג הביטחוני לא תמכה בכך. השורה המכרסמת היא לא רק הכשל, אלא הטיימינג: בלשכת ראש הממשלה טענו שסטארמר לא היה מודע לכך עד ערב יום שלישי. ואז, מיד אחרי שנודע, הורה על בדיקה פנימית בוויטרינה של הממשלה.
כאן מגיע החלק שבו כולם מרגישים שמשהו לא יושב נכון: במשך שעות ארוכות נשמר שקט יחסי, ורק כשדיווחים ראשונים התפוצצו, התחיל הרעש. נטען שמנדלסון נדחה בתחילה בבדיקות, אבל כבר אז ראש הממשלה מינה אותו לשגריר, ומשרד החוץ נקט צעד נדיר יחסית: הוא העדיף החלטה נגד ההמלצה המקצועית של גורמי הסיווג.
בפוליטיקה הבריטית, זה המקום שבו מתחיל להישמע משפטים כמו “למה לא אמרו לנו” ו“מי החליט”. יש מי שמנסים להצביע על אדם מסוים כמועמד לשעיר לעזאזל. אחד השמות שחוזרים בהקשרים האלה הוא אוליבר רובינס, מי שהיה אדריכל עסקת הברקזיט של תרזה מיי וכיום נחשב לבכיר במשרד החוץ. לא ברור עדיין אם הוא קשור ישירות להחלטה, אבל ברור למה שמים עליו זרקור: הוא בדיוק האדם שמסביר פחות, ומופיע יותר.
מה סטארמר אמר, ולמה זה לא מרגיע
סטארמר מצידו טוען שכאשר נשאל בעבר הוא אמר שהייתה “בדיקת סיווג ביטחוני” ושזו נתנה אישור לתפקיד. עכשיו, כשהטענה היא שמנדלסון נכשל בבדיקה, מבקרים תוהים אם מדובר בשינוי גרסה או בדקויות שמישהו לא טרח לספר. מנהיגת האופוזיציה, כמִי בדנווך, ניסחה את זה באופן חד: אם הוא מונה לפני שהבדיקה הושלמה ועם כשל סיווג, אז מי שמוביל את הממשלה לא יכול להסתתר מאחורי “לא ידעתי”.
גם מפלגות נוספות מצטרפות: הן דורשות התפטרות בגלל “שקרים” או לפחות בגלל הטעיה בנוגע לתהליך. יש אפילו טענה שסטארמר עלול להטעות את הפרלמנט כשבעבר אמר ש”התקיים הליך מלא”. אם באמת היה הליך, למה הוא לא כלל את ההבחנה שהסיווג נכשל בתחילה?
איך נראה התהליך בפועל
בצד הרשמי אומרים שמנדלסון קיבל סיווג מפותח. יחד עם זאת, נטען שההחלטה לא התבססה על ההמלצה של גורמי סיווג בריטיים. במילים אחרות: יש כאן מנגנון שמאפשר לעקוף המלצות מקצועיות, ואז השאלה הופכת לא “האם הייתה בדיקה”, אלא “מי החליט לעקוף, ולמה זה לא דלף בזמן”.
בנוסף, הממשלה התחייבה לשחרר מסמכים לפרלמנט, אבל עם מסננת של ועדה עצמאית שתכריע מה רגיש מדי לפרסום. זהו גם המקום שבו פוליטיקאים מרגישים שהם עלולים להיתקע עם חצאי תשובות.
האם זה קשור לג׳פרי אפשטיין
הסיפור מקבל טעם מסוכן במיוחד בגלל הקשרים המיוחסים בין מנדלסון לבין ג׳פרי אפשטיין. נטען שבמסמכים שעלו לדיון בעבר הופיעו קשרים כאלה, ושבין היתר מדובר בהשלכות של שאלות שנשאלו במהלך הליכי בדיקה. כרגע אין ודאות מלאה איזה בדיוק שיקול הכריע את “הכשל” בבדיקה, אבל עצם העובדה שהקשר לא נעלם מהשיח הציבורי הופכת את כל הבלגן למטען פוליטי.
בינתיים, סטארמר עומד מול קיר. אם יסתבר שלא רק שלא ידע, אלא שגם לא הבין את המשמעות של ההחלטה שננקטה נגד אנשי המקצוע, הלחץ להתפטר עלול להפוך ממהומה תקשורתית למשבר פוליטי אמיתי.
שאלה אחת נשארת תלויה באוויר: כשכולם מדברים על “לא ידעתי”, מי בעצם ידע מספיק כדי לעצור את המינוי, ומי בחר לא לעצור?
