איראן שוב מעלה הילוך: המנהיג העליון עלי חמינאי, בנוסח שמיוחס אליו, דורש מארה"ב ומישראל “כסף דמים”. זה לא משפט סמלי. זו דרישה שמנסה לשים תג מחיר על נזק, דם, ופגיעה אזרחית או צבאית, ומלווה באיום ברור על השלב הבא של השליטה במיצרי הורמוז.
במסר שנקרא בטלוויזיה הממלכתית של איראן, חמינאי פונה לציבור האיראני ומבטיח שלא “ישחררו” את מי שמוגדרים כ”תוקפניים פליליים” שפגעו במדינה. לאחר מכן הוא עובר למנגנון הלשוני שמחבר בין כסף לבין אבל: לדבריו, איראן תדרוש פיצוי על כל נזק שנגרם, “כסף דמיהם של החללים”, וגם מה שמכונה דיַה. דיַה היא מונח בערבית שמתייחס לפיצוי כספי שמוקצה לקורבנות או ליורשים לפי המשפט האסלאמי.
זה נשמע כמו רטוריקה של זמן מלחמה, אבל יש פה גם משהו אסטרטגי. כשמנהיג עליון בוחר לנסח “תשלום” לצד “שליטה”, הוא לא רק מדבר על נקמה. הוא גם מנסה להכניס את הדיון למסגרת של תמחור וסגירה: מי שילם, מי ישלם, ומי מחויב. כלומר: לא רק תותחים, גם חוזים, גם מנגנון אחריות.
מה הקטע עם הורמוז? כנראה שהשלב הבא לא אמור להיות “כמו קודם”
חמינאי מזהיר שהמשטר “ינהל” את מיצרי הורמוז בשלב חדש. זו אמירה שמגיעה על רקע מתח מתמשך לגבי מי שולט במעבר השיט החיוני הזה ואיך מוודאים שהספינות ממשיכות לנוע בבטחה. כשאדם בדרג העליון אומר “שלב חדש”, קשה להתייחס לזה כעוד הצהרה. זה אות לשינוי כללים.
עוד פרט שמסקרן: הוא קורא למפגינים פרו-איראניים לצאת לרחובות. לא סתם “להפגין”, אלא להדגיש שהקול ברחבות הציבוריות משפיע על תוצאות המשא ומתן. במילים אחרות: לחץ פנימי הוא כלי במשחק חיצוני. איראן מנסה לייצר מציאות שבה כל החלטה של צדדים אחרים תתקבל מול דעת קהל נוכחת.
במקביל: נאט"ו מתמודד עם ביקורת, וארה"ב מנסה ללחוץ
המסר הזה מגיע אחרי התבטאות של ראש נאט"ו שלפיה חלק מבעלות הברית היו “קצת איטיות” לתמוך בתקיפות של ארה"ב באיראן. כלומר: גם בתוך הגוש הצבאי יש חיכוך, וארה"ב מרגישה שהשותפים לא רצים בקצב שלה.
באותו הקשר, מוזכרת גם טענה שארה"ב הציבה לנאט"ו אולטימטום: לשלוח ספינות מלחמה למיצרי הורמוז או להסתכן באובדן תמיכה אמריקאית בעתיד. זה מהלך שמייצר תמריץ: אם לא תסתערו איתנו, אתם תשלמו במחיר מדיני.
איך זה יושב על השטח? נראה שכולם מדברים על “חופש ניווט”
בצד הבריטי, ראש הממשלה קיר סטארמר שוחח עם דונלד טראמפ לראשונה מאז הושג הסכם הפסקת אש מול איראן. השיחה התמקדה בצורך “להחזיר חופש ניווט” במיצרי הורמוז, ובניסיון של בריטניה לארגן שותפים כדי להגיע לתוכנית ישימה. הרעיון המשותף לשני הצדדים הוא שמדובר עכשיו בשלב הבא: לא רק עצירה של אש, אלא פתיחת מעבר והחזרת תנועה.
ובדיוק כאן הסיפור מסתבך: איראן מצהירה על “שלב ניהול חדש” של הורמוז, בעוד המערב מדבר על פתיחה ותנועה. הפער הזה הוא המקום שבו אפשר להרוויח או להפסיד. אם “פתיחה” עבור אחד היא “תנועה עם כללים חדשים” עבור האחר, אז כל משא ומתן יכול להפוך מהר למגרש קרקע להתנגשות.
השורה התחתונה
הדרישה ל”כסף דמים” לא עומדת לבד. היא חלק מחבילה שמחברת בין: תמחור נזקים, הפעלת לחץ דרך רחובות, ואיום על אופן ניהול מיצרי הורמוז. השאלה הגדולה היא לא רק מי מאיים על מי, אלא מי מגדיר את הכללים של המעבר, ומתי ההסכם מפסיק להיות “הפסקת אש” והופך ל”ניהול מציאות חדשה”.
