מחירי הדלק בבריטניה מטפסים, והוויכוח הפוליטי סביבם כבר לא מתנהל רק באולמות דיון. עכשיו הבוחרים ממש אומרים לממשלה מה הם רוצים לשמוע: תפסיקו עם “נטו זירו” כקו מחשבה קשיח, תנו אור ירוק לחיפוש והפקה של נפט וגז בים הצפוני, ואל תתייחסו לזה כאילו מדובר בסוג של טקס דתי.
ברקע הזינוק בעלויות, עומדת גם מתיחות ביטחונית אזורית שמטלטלת את מחירי האנרגיה בעולם. מאז שאיראן החלה לחסום את מצרי הורמוז בעקבות תקיפות של ארה"ב וישראל, מחירי האנרגיה העולמיים קפצו. בבריטניה מדברים על כך שמחיר ליטר דיזל מתקרב לסף של 2 ליש"ט, ושהקפיצה הזו מכה ישירות בכיסים של משקי הבית.
הסקר שמדליק נורות אדומות: “לקדוח, תינוק, לקדוח”
ממצא מרכזי שמסתובב עכשיו בשיח הציבורי הוא שסביבות מחצית מהמצביעים סבורים שאד מיליבנד צריך לנטוש את הקו של “נטו זירו” ולהתיר את ניצול משאבי הנפט והגז שנמצאים מתחת למים הבריטיים. הטענה שמופיעה בצורה בוטה היא שמדובר בשדות בשווי מוערך של כ-165 מיליארד ליש"ט.
עוד זווית מעניינת: בסקר הזה יש פיצול חריג בין שלוש מפלגות שונות. השמרנים (טוריס), רפורם והירוקים מקבלות כל אחת 21 אחוז, ולייבור נמצאת במקום הרביעי עם 17 אחוז. זו הפעם הראשונה כמעט מזה כשנה שרפורם לא מובילה בסקר, וזה מוסיף לחץ פנימי בתוך המפלגה סביב קצב ההתקדמות של נייג’ל פרג’.
למה דווקא עכשיו? איראן, מצרי הורמוז והחשש ממחסור
כשהמלחמה באזור נמשכת ואין אופק ברור לעצירה, הממשלה והציבור מסתכלים על “אבטחת אספקה” מול “יעדי אקלים”. מצד אחד, יש מי שטוענים שהפקה חדשה לא תוריד מיידית את החשבונות. מצד שני, המתנגדים אומרים שהשאלה כבר לא תיאורטית: בעולם שבו מחירי האנרגיה קופצים בגלל חסימות ומלחמות, מי שלא מגדיל ייצור נמצא בעמדת נחיתות.
גם העובדה שכחמישית מהנפט בעולם עובר דרך מצרי הורמוז הופכת את השאלה לכבדה מאוד כלכלית. סגירה או שיבוש של המעבר הזה מפעילים לחץ על הכלכלה העולמית, ולכן הבוחרים לא מוכנים להמתין “עד שהעולם יסתדר”. הם רוצים תשובה, ועכשיו.
האם לייבור באמת אומרת “לא” לכל קידוח?
מיליבנד דבק בהתנגדות לקידוחי דלק מאובנים חדשים, בטענה שהרשאות קידוח נוספות לא יפחיתו עלויות לצרכנים בבריטניה. לעומת זאת, יש בתוך הממשלה קולות אחרים: קיים גם תיאור של עמדה תומכת יותר, שמדברת על גיבוי חיפוש והפקה בשדות כמו רוזבנק וג’קדאו בים הצפוני.
ומה אומרים הצדדים האחרים? “טירוף כלכלי” מול “ביטחון אנרגטי”
השמרנים ורפורם קוראים להפוך את ההתנגדות של מיליבנד ולפתוח את הדרך לניצול משאבים. מנהיגים מהצד הימני מציגים את אי-פתיחת השדות כהפסד לאומי, ומדברים על מאות מיליארדים של “אוצר אנרגטי” שנמצא מתחת לרגליים.
גם מחוץ לבריטניה יש הדהוד: דונלד טראמפ מתאר את הים הצפוני כ”קופת אוצר” ומעודד את קיר סטארמר לנצל את זה. במקביל, מוזכרת גם תמיכה מצד גורמים במרחב הפוליטי הבריטי הרחב, כולל לייבור בסקוטלנד, המפלגה הלאומית הסקוטית, מכוני חשיבה המזוהים עם לייבור, וגם איגוד מקצועי גדול.
המספרים בכיס: מס דלק שמפסיקים בספטמבר
כדי להבין למה זה צורב, צריך לדבר על כסף. הממשלה מתכננת לסיים בספטמבר הקלה של 5 פני לליטר במס על דלק. המשמעות: בממוצע, תוספת של עוד כשלושה ליש"ט לעלות תדלוק של מיכל. ובמקביל, יש תחזיות שמחיר דיזל עשוי לשבור את רף ה-2 ליש"ט תוך שבועות.
גורם מטעם הממשלה מגיב בחדות: הוצאת רישיונות לחיפוש בשדות חדשים לא תבטיח ביטחון אנרגטי ולא תוריד שקל מהחשבונות. הטענה הנגדית פשוטה: נפט וגז נסחרים בשוק בינלאומי, והמחיר נקבע בעולם, כך שגם אם מקור ההפקה שונה, הצרכן עדיין מושפע.
השאלה האמיתית: אקלים או כיס?
בסוף, זה הוויכוח שמתחבא מתחת לכל הסיסמאות: האם מגינים על משקי הבית מפני זעזועים במחיר דרך הגדלת ייצור מקומי, או ממשיכים לדבוק בקו “נטו זירו” גם כשהעולם מתנהג בצורה לא יציבה. הבוחרים כנראה כבר החליטו מה מטריד אותם יותר כרגע: החשבון בתחנת הדלק, לא הסימן במצגת.
