עמנואל מקרון לא נשאר חייב: אחרי שדונלד טראמפ לעג לנשיא צרפת בעקבות תקרית שבה נטען שבריז'יט מקרון דחפה אותו, מקרון יצא בחריפות נגד ארה"ב. וזה לא נשאר רק ברמת האמירות. בינתיים, כל הוויכוח הזה משתלב בתוך קרע עמוק יותר סביב נאט"ו והסוגיה הביטחונית במזרח התיכון.
הכול התחיל כשמקרון הגיב לבדיקות ולרעש סביב הסרטון הוויראלי מחודש מאי האחרון. לפי הטענה, בזמן שהשניים ירדו ממטוס בנמל תעופה בווייטנאם, בריז'יט נראתה דוחפת בפניו של מקרון. טראמפ, במהלך ארוחת חג הפסח בבית הלבן, השתמש בזה כדי ללעוג: הוא אמר שמקרון, שנראה כאילו הוא “עדיין מתאושש מהלחיצה ללסת”, “צריך לקבל עזרה” במפרץ. ואז הוא הוסיף עקיצה: בקיצור, “תשלחו ספינות מיד”.
אבל החלק שהדליק את כולם הוא החיקוי. טראמפ שיחק את התגובה של מקרון עם מבטא צרפתי מוקצן: לא, לא, אי אפשר עכשיו. רק אחרי שמנצחים במלחמה. טראמפ המשיך עם עוד משפטים בסגנון של “גם נאט"ו לא יהיה שם אם באמת יהיה אירוע גדול”, בלי לפרט. במילים אחרות: זה לא היה רק פאנץ' על נישואים. זה היה גם מסר פוליטי.
מקרון עצמו לא אהב את זה בכלל. הוא אמר שהתגובה של טראמפ לא “אלגנטית” ושאינה עומדת בסטנדרט. כלומר: לא רק “לא מנומס”, אלא ממש לא ראוי גם כאמירה בין מנהיגים בתקופה מתוחה.
מי בצרפת הצטרף לתקיפה, ומי ניסה להרגיע?
התגובה בצרפת הייתה מהירה. יאל ברון-פיבֶה, נשיאת הבית התחתון בפרלמנט, אמרה שזה פשוט לא עומד ברמה. היא גם החזירה את הדיון לקרקע: בזמן שכולם מדברים על עתיד העולם, באיראן יש השלכות שמורגשות בחיי אנשים. היא תיארה מציאות שבה אנשים מתים בשדה הקרב, ומנגד יש נשיא אמריקאי שמצחקק ומלעג.
גם גורמים מהשמאל הקיצוני קפצו להגנת מקרון. מנואל בומפָּר, מתאם מפלגת “צרפת בלתי נכנעת”, אמר שהוא לא מסכים עם טראמפ שידבר כך על מקרון, ובטח לא על אשתו. מצד שני, ברור שהוויכוח חורג מהאישיות של מקרון ונוגע למה שמתרחש בין ארה"ב לאירופה.
נאוט"ו, תעלת הורמוז והלחץ שמאחורי הבדיחות
כי בזמן שמדברים על “טראמפ עושה חיקויים”, בפועל יש על השולחן משבר עמוק: תעלת הורמוז. זו נקודת מעבר קריטית לנפט העולמי, וכשהיא תחת איום, גם מחירי הדלק מזנקים וגם החשש ממיתון גדל.
טראמפ דרש מאירופה “לתפוס ולחבק” את התעלה, כלומר לקחת אחריות. הוא גם טען שהוא קרוב לסיום המלחמה נגד איראן, והתחייב לפגוע בה “בחומרה” בשבועות הקרובים. הוא האשים שהאירופים לא עוזרים לפתוח את הדרך הימית, בעוד שטהראן ממשיכה לתקוף אוניות מסחריות באמצעות רחפנים וטילים.
מקרון מצדו אמר שזה לא ריאלי לבצע פעולה צבאית כדי לכפות בכוח פתיחה של המעבר, למרות הדרישות האמריקאיות. הוא הדגיש שזה ייקח זמן רב ויחשוף את כל מי שעובר בתעלה לסיכונים, כולל איומים מטעם כוחות איראן וגם טילים בליסטיים.
והשאלה שתמיד נדחקת הצידה: למה דווקא עכשיו?
כאן אני רוצה לעצור רגע, כי יש זווית שרוב האנשים מפספסים. הבדיחה על בריז'יט היא “קליק-בייט” פוליטי, אבל היא גם משמשת להסיט את הדיון. כשיש פער בין ארה"ב לאירופה לגבי מי נושא בנטל, קל יותר להפוך את הסיפור למריבה אישית בין מנהיגים. ואז כולם מתמקדים במי צחק על מי, במקום בשאלה הגדולה: האם נאט"ו באמת מחזיק מעמד כשזה נהיה יקר ומסוכן?
במקביל, טראמפ רמז לא פעם שארה"ב לא תמשיך אוטומטית לשאת את ההגנה, וקיים גם לחץ עקיף דרך יוזמות לרכישת נשק לאוקראינה. זה לא “רק” נאום. זו שיטת משחק: אם אירופה לא תוביל בהורמוז, הוא מאיים לצמצם תמיכה בתחומים אחרים.
אז כן, מקרון כועס על הטון. אבל מאחורי הטון מסתתר מאבק על אחריות, על נטל, ועל השאלה מי באמת מחזיק את המערכת כשזה מגיע לנקודות חמות. והאמת? הפעם זה נראה כמו קרב על יותר מסתם כבוד.
