עונת נאומי הסיום הגיעה שוב, ובשנת 2026 משהו מוזר קורה: כשבכירים מנסים להסביר לבוגרים העתיד ייראה אחרת בגלל בינה מלאכותית, חלק מהקהל מגיב… לא בדיוק כמו בתרגול. במקום מחיאות כפיים מנומסות, יש לא מעט שריקות בוז, ווליום שמסוגל לכבות מקרן. בקיצור: ה-AI נכנס לנאומים, אבל נראה שכרגע הוא לא עובר חלק בגרון.
הכל התחיל השבוע באוניברסיטת מרכז פלורידה, כשגלוריה קולפילד, מנהלת בחברת נדל"ן בשם Tavistock Development Company, עלתה לנאום. היא דיברה על תקופה של "שינוי עמוק" שמצד אחד מרגש ומצד שני מפחיד. ואז היא זרקה את המשפט הגדול: "העלייה של בינה מלאכותית היא המהפכה התעשייתית הבאה". התגובה? התלמידים התחילו לשרוק בוז, והעוצמה רק עלתה. קולפילד אפילו חייכה, פנתה למרצים האחרים ושאלה: "מה קרה?" אחר כך היא ניסתה להמשיך, אבל כשאמרה ש"רק לפני כמה שנים AI לא הייתה גורם בחיים שלנו" הקהל שוב קטע אותה. הפעם זה עבר מאווירת בוז לכיוון של עידוד רועש, כאילו מישהו החליף את מצב ההפעלה במחלקת הדרמה.
לא רק קולפילד התמודדה עם קהל לא מרוצה. אריק שמידט, לשעבר מנכ"ל גוגל, נתקל גם הוא בתגובה דומה בנאום באוניברסיטת אריזונה. אצל שמידט הבעיות התחילו אפילו לפני שהוא עלה לבמה: כמה קבוצות סטודנטים דרשו שיסירו אותו מנאום הסיום בעקבות תביעה שבה בת זוג לשעבר ושותפה עסקית האשימו אותו בתקיפה מינית. שמידט הכחיש את הטענות האלה. לפי דיווח מקומי, הבוז התחיל עוד לפני שהתחיל לדבר.
ובכל זאת, גם כששמידט כן נכנס לנאום עצמו, הוא לא בדיוק זכה לחיבוק. הוא אמר לסטודנטים: "אתם תעזרו לעצב את הבינה המלאכותית". זה לא נשמע כמו משפט שמזמין מחיאות כפיים. הוא המשיך בניסיון להסביר איך אפשר לעבוד עם AI, כולל הרעיון שתוכלו "להרכיב צוות של סוכני AI" שיעזרו במשימות שאי אפשר לעשות לבד. ואז הוא השתמש בדימוי די הוליוודי: "כשמציעים לך מקום על רקטה, לא שואלים איזה מקום, פשוט עולים". גם את זה הוא ניסח תוך כדי שהבוז נשמע חזק מספיק כדי לנסות להשתיק אותו.
חשוב להגיד: AI לא הופך אוטומטית לנושא אסור בכל טקס סיום. למשל, ג'נסן הואנג, מנכ"ל נבידיה, נאם לאחרונה בטקס סיום באוניברסיטת קרנגי מלון, וכשאמר ש-AI "המציא מחדש את המחשוב" לא נשמע משהו דומה לשיבוש או התנגדות בקול רם. אז כן, זה לא חוק טבע. אבל גם לא מפתיע שחלק מהסטודנטים מגיעים עם מצב רוח של "יאללה עוד מסר שיווקי".
הקטע הוא שהכעס לא נובע רק מ-AI. בסקר של גלופ, רק 43% מבני 15 עד 34 בארצות הברית אמרו שזה זמן טוב לחפש עבודה באזור שלהם, ירידה חדה מ-75% בשנת 2022. כלומר, יש פה גם רקע כלכלי של חוסר ודאות.
בריאן מרצ'נט, עיתונאי וביקורת טכנולוגיה, תיאר את התחושה הזו כמשהו כמו "הפנים האכזריות החדשות של קפיטליזם שמגדיל בקנה מידה". במילים פשוטות: יש תחושה ש-AI הוא לא רק טכנולוגיה, אלא עוד גל שמגיע עם הבטחות, אבל גם עם סיכון שמי שעומד מולו כבר לא שולט במגרש.
אז מה בכל זאת נשמע בטקסים?
גם כשלא הזכירו AI במפורש, מילה אחת חזרה שוב ושוב: "חוסן". שמידט עצמו אמר לסטודנטים שהוא מרגיש שהדור שלו חי עם פחד שהעתיד כבר נכתב מראש: שהמכונות בדרך, שהעבודות נעלמות, שהאקלים מתערער, שהפוליטיקה מפוררת, ושהם מקבלים עולם מבולגן שהם לא אשמים בו.
ואולי עוד משהו קטן: נראה שחלק מהנאומים כן פספסו את הקהל. סטודנט אחד סיפר שלפני שקולפילד אפילו נכנסה ל-AI, הוא כבר התחיל לאבד אותם עם שבחים כלליים מדי למנהלי חברות גדולות כמו ג'ף בזוס. סטודנטית אחרת, אלכסנדר רוז טייסון, אמרה שהבוז לא התחיל מאדם אחד, אלא יותר כמו תחושה קולקטיבית של "יאללה, זה מבאס".
בפעם הבאה שמישהו יעלה לבמה ויגיד "המהפכה התעשייתית הבאה", אולי כדאי שיזכור: בוגרים לא מחפשים רק טכנולוגיה. הם מחפשים אמון. וכרגע, נראה ש-AI עדיין צריך לנצח גם את זה.
