אורית פוקס חוזרת לאור הזרקורים, אבל לא בדרך הרגילה של “עוד ראיון ועוד תמונה”. הפעם זה סיפור על מי שהייתה פעם חסרת ביטחון, ואז החליטה שהיא לא הולכת יותר להישבר מרוע של אנשים. כן, היא גם מדברת על הטרדות שחוותה, על שינויים במראה שעשתה לא פעם, ועל תחביב שממש לא מתאים לדימוי שלה. ובין לבין, יש גם קריפטו ותכנות עד השעות הקטנות. כי למה להיות רגילה כשאפשר להיות מעניינת.
היא מספרת שבגרסה הישנה שלה טוקבקים היו כמו מחט ישר ללב. “אם היה מישהו כותב רע, הייתי בוכה”, היא אומרת, ואז מגיעה התפנית: היום היא אפילו לא קוראת. לטוב ולרע, אנשים כותבים ביקורת, אבל לדבריה אין גבול לאכזריות. היא לא רואה בזה “זכות” לשפוט בחזרה, ואם משהו נוגע אליה באופן אישי היא תכתוב. נדיר. אבל היא כן למדה דבר אחד חשוב: לא כל מה שמרגיש אמיתי באינטרנט באמת שווה תגובה.
ועכשיו החלק שהכי מבלבל את מי שחושב שהוא מכיר אותה. פוקס אומרת שהעולם של הבלוקצ’יין והקריפטו התחיל בכלל מסיפור לא רומנטי: היא רצתה לקנות ביטקוין, התהליך הסתבך, ואז היה שוד. לא סכום ענק, אבל מספיק כדי להדליק לה נורה. היא מספרת שהפריצה הובילה אותה לראות באינסטגרם משהו מוזר, כאילו “האקר” מופיע במקומה. היא לא נכנסה לריב. במקום זה היא פשוט שמה גבול, ואפילו אמרה “קח את זה כמתנה”. ואז אותו אדם חשב שהיא בעצמה חלק מהעניין ויצא עליה. נחמד, לא?
אחרי זה היא עשתה את מה שאורית עושה הכי טוב: הפכה חוסר אונים לפרויקט. היא נכנסה ל-GitHub, ראתה מסוף קוד, התחילה ללחוץ על כפתורים בלי להבין יותר מדי. ואז אחרי שבועיים קיבלה הודעה שיצרה Fork, ומפה הכל התהפך. לדבריה זה מתמטיקה, וזה בדיוק מה שמשך אותה. והיא גם מודה שזה לא רק תחביב. היא מתארת את עצמה כמי שיוצרת חוזים חכמים, ושזאת הסיבה שהיא אוהבת את שעות הלילה. לא כי היא “לא ישנה”. כי היא עובדת, יוצרת, לומדת, ולעיתים גם עושה גרפיקה.
כן, היא גם מדברת על מראה, בלי דרמה
פוקס מספרת שהניתוחים שלה התחילו בערך בגיל 22 עד 23. היו ארבעה ניתוחים, כולל הגדלה והקטנה, ובסוף גם החלפת שתלים. לדבריה השתלים הוזמנו בהתאמה אישית. היא לא רואה בזה “טרנד” ולא מתנצלת על זה. היא אומרת משהו די חד: היא לא חולמת, היא עושה. ואם היום “טבעי” זה הטרנד, היא לא בעניין של טבעי. היא אפילו מתארת את השיניים, הציפויים והלבן החדש כמשהו שהיא בחרה.
החלק שהכי הפתיע: היא לא מחפשת קונצנזוס
היא אומרת שלא תמיד הייתה לה קלות עם מה שאנשים מצפים ממנה. כשניסו לשלב אותה בריאליטי בסגנון “האח הגדול”, היא מספרת שבכו שם. היא לא אוהבת את המשחק של הבמה כשהרגש מתפרק מול המצלמה. היא גם לא רואה את עצמה כמי שמסוגלת לשבת במשרד 9 עד 5. יש לה עובדים, נהג ורופא פרטי, והיא מדגישה שהשליטה אצלה.
ובסוף, היא מסכמת את זה הכי אורית שיש: היא לא מתנצלת על הדרך שלה. היא עובדת על עצמה, לפעמים בוכה ממוזיקה, אבל לא נותנת לאנשים מבחוץ לנהל לה את החיים. כי אם כבר אז לפחות שיהיה לזה סטייל, ושהיא תישאר היא. אחרת מה הטעם?
