אורית פוקס תמיד הייתה שם. בתחילת שנות ה-2000 היא פרצה לנו למסך, עם דמות שכולם זכרו ופרצוף שלא נעלם. ואז, כמו שקורה רק אצל מי שמרגישה יותר מדי, היא נסוגה קצת מהאור. אבל ברגע שהיא מדברת, את מבינה משהו: היא לא נעלמה. היא השתנתה.
בריאיון היא מתארת שתי גרסאות של עצמה. פעם הייתה יותר חסרת ביטחון. נשברת מהר. אם היה אפשר להשחיל טוקבקים, היא הייתה בוכה. היום זה הפוך. לא רק שהיא לא קוראת. היא גם שמה גבול לרוע.
והלב שלה? הוא לא אדום מהאינסטגרם. הוא אדום מהחיים. היא מספרת על ביקורות כואבות, על תחושת עוול, וגם על הטרדות מיניות שחוזרות שוב ושוב. לא סיפורים גדולים של אגדות. דברים יומיומיים. נגיעות. ניסיונות. והיא אומרת את זה ישר. “להתלונן?” היא שואלת, ואז עונה לעצמה. זה לא שחסרה לה אמת. זו המציאות שלה. היא יודעת לעצור את זה, להתרחק בזמן, לא נותנת שידביקו לה.
למה בלוקצ’יין זה הדבר הכי מפתיע אצל אורית פוקס?
כי היא לא הגיעה לשם בגלל טרנד. היא הגיעה בגלל שוד. היא רצתה לקנות ביטקוין בזמן שזה היה יותר מסובך. היא עשתה את זה דרך חברה מפקחת, אבל בסוף משהו קרה. פרצו לה. לא סכום ענק, אבל מספיק כדי להדליק נורה. ומשם? היא נכנסה לעולם של קוד.
היא מספרת על GitHub, על המסוף, על זה שראתה “fork” ולא ידעה מה זה, ואז בכל זאת התחילה ללמוד. מתמטיקה. קצב של לילה. ואז פתאום היא חיה בתוך משהו שמרגיש לה כמו שליטה. לא עוד להיות הנושא של מצלמות. להיות מי שמייצרת.
היא יושבת עד השעות הקטנות, אבל לא כמו שכולם מדמיינים
היא אומרת שהיא מתעוררת סביב 12. ובאורח החיים שלה יש קסם של לילה. היא אוהבת את השעות האלו, את השקט לפני שהעולם מתחיל. היא גם יוצרת חוזים חכמים, וגם עובדת על גרפיקה. כן, היא מפיקה היום. היא רוצה שהשליטה תהיה בידיים שלה. אחרי שנים שבהן בכתה יותר מדי ופגעו בה יותר מדי, היא בנתה מסלול חדש.
מה לגבי זוגיות, ביקורת ותדמית?
אורית מספרת שהיא רוצה להתחתן. משפחה אולי. אבל ילדים, היא אומרת, זה לא משהו שהיא חייבת ביולוגית. היא לא “חולמת”. היא “עושה”. גם במראה. היא מתארת ארבעה ניתוחים לאורך הדרך, וחזרה לרופא שלה כדי להחליף שתלים. לא כי בא לה לזרום עם טרנדים. כי היא אוהבת לחדש, להחליף, להתאים את עצמה למה שהיא רוצה להרגיש.
וביקורת? היא אומרת שאין לה מקום בלב. לא כי היא לא שומעת. כי היא בוחרת לא לתת לזה לנהל אותה. היא גם מתעקשת על מקוריות. לא “טבעי” ולא “קונצנזוס”. אם היא תרצה שינוי שיער או משהו אחר, היא תגיד לא כאשר צריך. כי היא לא חיה כדי לרצות אף אחד.
הדבר שכולם יופתעו לשמוע
היא לומדת פיזיקה קוונטית. כן. קוונטים. ספרים באנגלית. מאמרים. וזה לא סתם תחביב. היא אומרת שהציעו לה כסף כמפתחת, אבל לא הייתה לה הסמכה. אז היא התחילה ללמוד, להבין, ליצור. ואז הבינה שהעולם הזה הוא שלה.
ואנחנו? אחרי הפרק הזה אנחנו רק דבר אחד מרגישים: אורית פוקס היא לא “הבלונד”. היא לא רק “הפרובוקציה”. היא אישה שמחליטה מחדש בכל פעם מחדש. גם כשהרעש בחוץ לא נגמר.
