השאלה שנשאלה סביב סם אלטמן כבר לא הייתה רק פוליטית או תדמיתית. היא הפכה לעניין טכני, משפטי ובעיקר מאוד אנושי: מי באמת שולט ב-AI הכי מתקדם שיש, ומי מצליח להשפיע מאחורי הקלעים?
הכול מתחיל עוד ב-2023, כשמנכ"ל OpenAI התייצב מול הקונגרס כדי להעיד על רגולציה לאינטליגנציה מלאכותית. הסנאטור ג'ון קנדי מלואיזיאנה התעניין ברעיון לרישוי מודלים מתקדמים, ואז זרק שאלה מסקרנת במיוחד: אולי אלטמן בכלל מתאים להוביל גוף רגולטורי דמיוני של AI? אלטמן ענה בחיוך שהוא אוהב את העבודה שלו. אחר כך קנדי ניסה להבין אם יש לו ניגוד עניינים. האם הוא מרוויח? האם יש לו הון ב-OpenAI? אלטמן הבטיח שאין לו מניות בחברה, וששכרו מספיק לביטוח בריאות, ושאין לו אחזקות ישירות.
אבל עכשיו, בבית משפט פדרלי בקליפורניה, עורכי הדין שלו כבר לא יושבים רק כדי לענות. הם יושבים כדי לשרוד חקירה נגדית. התביעה בוחנת שאלה דומה לזו שקנדי שאל: האם אלטמן כשיר לשלוט במודלים המתקדמים ביותר.
הטיעון המרכזי: לא רק אמון, גם שקיפות
צוות ההגנה של אילון מאסק, שמנסה לסגור את העסק למטרות רווח של OpenAI, טען שהעובדות הוצגו בצורה חלקית. אחד מעורכי הדין, סטיב מולו, הטיח שאלה ישירה: האם אלטמן לא חשף לסנאט האמריקאי שיש לו עניין ב-OpenAI דרך מניות או חשיפה כלכלית הקשורה לקרן ב-Y Combinator? אלטמן אמנם הודה שיש לו חשיפה כלכלית דרך תפקיד ה-LP בקרן, כלומר הוא לא בהכרח מנהל את ההשקעות, אבל הוא גם לא “מחוץ לסיפור”.
אלטמן הסביר שהוא לא ציין זאת בעדות, אבל טען שזה מובן מאליו מה המשמעות של להיות בעלים פסיבי בקרנות הון סיכון, במיוחד כשמדובר בחשיפה שמגיעה מהמבנה של הקרן. מולו לא קנה את זה, והמשיך לחבר את זה לשאלה רחבה יותר: אם קנדי נחשב משקיע מתוחכם, למה לא לענות באופן מלא?
ההאשמות: שקרים, או פשוט ניסוח לא מושלם?
בבית המשפט, אמינות הפכה לנשק. מאסק והצדדים שתומכים בו הציגו רשימת אנשים שטענו שאלטמן שיקר או הטעה, כולל עדויות בשבועה שנמסרו באולם על ידי חברי דירקטוריון לשעבר של OpenAI: הלן טונר וטאשא מק’קאוולי. גם מאסק עצמו וגם מייסד משותף, איליה סוצקבר, הוזכרו בהקשר של טענות אמון.
ואז מגיע ה”בליפ”: הרגע שבו דירקטוריון OpenAI פיטר בקצרה את אלטמן והסיר את גרג ברוקמן מתפקיד יו"ר הדירקטוריון, בטענה שלא היה מספיק כנות כלפי חברי הדירקטוריון. טונר ומק’קאוולי העידו שאלטמן הטעה אותם, ומק’קאוולי אפילו דיברה על “תרבות רעילה של שקרים”.
אלטמן ניסה לדייק: הוא אמר שהוא לא בטוח שפיטוריו נבעו רק מזה. כשנשאל שוב אם הדירקטוריון קבע שהוא לא היה כן, הוא ענה משהו די ישראלי באווירה: “ביקשו ממני לחזור בבוקר שלמחרת”. כלומר, זה לא היה רק עניין של “סיימנו”, אלא תהליך שהשתנה במהירות.
הנקודה הגדולה יותר: האם המבנה באמת עובד?
הדיון לא סובב רק סביב אלטמן. השאלה האמיתית היא האם מבנה OpenAI עומד במטרות שלו: האם דירקטוריון של עמותה מצליח לשלוט באמת בחברה למטרות רווח. מבחינת עורכי הדין של מאסק, האירוע מ-2023 מוכיח שלאלטמן הייתה השפעה גדולה יותר מזו של הדירקטוריון.
מנגד, עדים מטעם OpenAI ומיקרוסופט טענו שהדירקטוריון הנוכחי באמת מפעיל שליטה. סאטיה נדלה, מנכ"ל מיקרוסופט, כינה את פיטוריו של אלטמן “כמו עיר חובבנית”, וברט טיילור, יו"ר הדירקטוריון שהצטרף אחרי שהוחזר אלטמן, אמר שלא מצא סיבה לפטר אותו ושאלטמן “היה ישר מולו”.
זיקו קולטר, חבר דירקטוריון שממוקד בבטיחות AI, הוסיף שלא הייתה התערבות בעבודה שלו מאז שהתחיל ב-2024.
אבל גם טיילור הדגיש נקודה שחותכת כמו סכין חמאה על לחם חם: ההחלטה להחזיר את אלטמן ב-2023 נבעה מכך שהעזיבה שלו הייתה עלולה לסיים בפועל את OpenAI כעסק מתפקד, כי רבים מהעובדים התכוונו ללכת אחריו.
והשאלה האחרונה, הכי מציקה
עכשיו, כשהשופטת וחבר המושבעים שוקלים האם המבנה הנוכחי מגשים את המשימה של הארגון, הם יצטרכו לחשוב גם על שאלה בסיסית: האם דירקטוריון יכול באמת לפטר או למשמע את המנכ"ל?
כשנשאל אלטמן אם אי פעם יפטר את עצמו כמנכ"ל, הוא אמר שאין לו תוכניות לעשות זאת. ואז, לשאלה אם אפשר לסמוך עליו, התשובה שלו הייתה פשוטה: “אני מאמין שאני איש עסקים ישר ואמין.”
בינתיים, בית המשפט עושה את מה שבתי משפט עושים הכי טוב: הופך מילות אמון לראיות. וראיות, מסתבר, הרבה פחות נוחות מסיכום מנצח בראיון.
