אלון מאסק מנסה לסגור את חלום ה-AI המסחרי של OpenAI, ובבית המשפט זה הפך מהר מאוד לקרב על נרטיב: האם החברה סטתה ממשימת “בטיחות ה-AI” לטובת רווחים? והקטע המעניין הוא שזה לא רק ויכוח משפטי. זה גם ויכוח על איך חושבים על עתיד הטכנולוגיה: מהר מדי, מסוכן מדי, או פשוט שניהם.
בדיון על אופי העסק והכוונה המקורית, מאסק שלח את סטיוארט ראסל, פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטת ברקלי, בתור עד מומחה. ראסל הוא לא “סתם” אקדמאי על טהרת התיאוריה. הוא חוקר AI כבר עשרות שנים, וגם היה מהקולות הבולטים שקוראים לעצור או להאט את המחקר לתקופה מסוימת. המטרה שלו בעדות הייתה להניח בסיס: להראות שהטכנולוגיה עצמה מסוכנת מספיק כדי שתהיה הצדקה לדאגה אמיתית.
ראסל חתם במרץ 2023 על מכתב פתוח שקרא להפסקה של שישה חודשים במחקר AI. כן, יש כאן גם אירוניה ישראלית קלאסית: מאסק חתם על אותו מכתב, למרות שבמקביל הוא השיק את xAI, מעבדת AI פרטית שמטרתה לייצר מוצרים ולהרוויח. כלומר: כולם נגד מרוץ, אבל לאף אחד אין בעיה לרוץ.
במהלך עדותו, ראסל הסביר לחבר המושבעים ולשופטת יובוןה גונזלס רוג’רס שיש מגוון סיכונים לפיתוח AI. זה כולל איומי סייבר, אבל גם בעיות של “אי-התאמה” בין מטרות המערכת לבין הכוונות האנושיות, ובנוסף את הבעיה הקשה של מרוץ שבו מי שמגיע ראשון עם AGI (בינה מלאכותית כללית) מקבל יתרון עצום. לדבריו, יש מתח מתמיד בין חתירה ל-AGI לבין שיקולי בטיחות.
עם זאת, לא הכול נשפך החוצה עד הסוף. עורכי הדין של OpenAI התנגדו לחלקים מסוימים בעדות, והשופטת הגבילה את ראסל, כך שלא נדונו באופן מלא החששות הקיומיים שלו מפני AI בלתי מרוסן. במילים פשוטות: בית המשפט רצה להישאר במסגרת הטענות הרלוונטיות, ולא להפוך את הדיון לפודקאסט על אפוקליפסה דיגיטלית.
הטוויסט: האם זו עדות על טכנולוגיה או על כסף?
אחרי שהעד מומחה סיפק רקע טכנולוגי, בא הצד השני והחליט לחדד את המוקד. בחקירה נגדית, ההגנה בנתה את הטענה שראסל לא מעריך בפועל את המבנה התאגידי הספציפי של OpenAI או את מדיניות הבטיחות המעשית שלהם. כלומר: השאלה בבית המשפט היא לא רק “האם AI מסוכן”, אלא “כמה חשוב לקשור את זה לגרידת תאגידים” בתוך הקונסטרוקציה המשפטית.
וזה בדיוק המקום שבו כולם ישימו משקל. כי מצד אחד, כמעט כל מייסדי OpenAI הזהירו מפני סיכוני AI, אבל גם הדגישו את היתרונות ורצו לפתח מהר. במקביל, הם שרטטו תוכניות לעסקים פרטיים עם רווחים, כאלה שהם יוכלו לשלוט בהם. מבחוץ זה נראה כמו: “זה מסוכן, אבל בואו נתקדם בכל זאת”. מבפנים, זה כנראה עוד יותר מורכב: כדי להצליח, OpenAI הבינו שהם צריכים יותר מחשוב, ויותר מחשוב עולה כסף.
והכסף, כך עולה מהתמונה שנפרשת בדיון, מגיע בעיקר ממשקיעים שמצפים לתשואה. הפחד של הצוות מהאפשרות ש-AGI ייפול בידיים של ארגון אחד, גרם להם לחפש הון שממנו צמח בסוף המרוץ המוכר כיום. ואז הגיע המשפט.
זה לא רק OpenAI: גם בקנה מידה מדינתי
המרוץ הזה כבר לא נשאר רק בין חברות. זה זלג גם לשיח פוליטי. למשל, הדחיפה של הסנאטור ברני סנדרס לחוק שיטיל מורטוריום על בניית מרכזי דאטה משקפת את הפחדים סביב AI, באותה רוח שבה נשמעו טענות דומות על ידי מאסק, סם אלטמן, ג’פרי הינטון ועוד.
מצד שני, יש התנגדות חריפה לגישה הזו. הודן עאמר, שעובדת בארגון המקצועי Center for Data Innovation, טענה שכשמציגים פחדים בלי גם להציג תקווה או פתרונות, קשה להצדיק את זה לציבור. היא גם מתח ביקורת על הנטייה להניח בצד את כל מה שטייקוני טכנולוגיה אומרים, אבל כן להשתמש במילים שלהם כשזה נוח למהלך טיעוני.
אז מה בית המשפט בעצם “מחליט”?
בשלב הזה, שני הצדדים מבקשים משהו דומה אבל הפוך: לקחת ברצינות את הטיעונים של אלטמן ושל מאסק, אבל להוריד מערכם של החלקים שפחות משרתים את המטרה המשפטית שלהם. במילים פשוטות: כולם רוצים שהשופט יאמין לחלקים הנכונים של הסיפור, ולא ל”כל הסיפור”.
ובינתיים, ראסל ממשיך להיות דמות מפתח: עד מומחה אחד, הרבה שאלות, ומרוץ שיכול להפוך את “בטיחות” למילה יפה על שקופית. השאלה היא האם בית המשפט יראה בזה קשר ישיר, או רק רעש רקע שמסתיר את העיקר.
