פלנטיר שוב עושה משהו שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לוקחת דיון טכנולוגי, מוסיפה לו שכבה של אידיאולוגיה, ואז שולחת את זה לציבור כאילו זה רק “סיכום קצר”. הפעם מדובר בפוסט שפורסם על ידי חברת המעקב והאנליטיקה, ובו “תקציר” בן 22 נקודות מתוך הספר “The Technological Republic” של המנכ"ל אלכס קרפ. את התקציר כתב קרפ יחד עם ניקולס זאמיסקה, ראש ענייני התאגיד בפלנטיר.
הספר, שיצא בשנה שעברה, הוצג על ידי פלנטיר כבסיס תאורטי לעבודה של החברה. מבקרים לא התלהבו, וטענו שמדובר פחות בספר ויותר בחומר שיווקי שמלביש רעיונות על מוצרי החברה. אבל זה לא מה שהפך את הפוסט לטעון. מאז, העמדה של פלנטיר קיבלה יותר אש גם בגלל הוויכוחים סביב השימוש בכלים שלה מול רשויות כמו ICE, וגם בגלל שהחברה ממקמת את עצמה כמי שעובדת להגנה על “המערב”.
במקביל, חברי קונגרס דמוקרטים פנו בדרישה לקבל פרטים נוספים על האופן שבו כלים שנבנו על ידי פלנטיר, לצד עוד חברות מעקב, משתלבים באסטרטגיית הגירושים האגרסיבית של ממשל טראמפ. פלנטיר עצמה לא נכנסת לפירוט בהקשר הזה בפוסט, וסתם אומרת שהתקציר עולה כי “שואלים אותנו המון”. אבל אז מגיע החלק הלא-סתמי.
החברה כותבת בערך כך: “העמייל בחינם לא מספיק”. היא מוסיפה רעיון שהעמק שלו יותר פוליטי מאשר טכנולוגי: עמק המוסר של עמקיי עמק? לא, ברצינות. פלנטיר טוענת שעמק העמק של עמק? לא. פלנטיר מציגה את “החוב המוסרי” של סיליקון ואלי למדינה שאפשרה את התפתחותה, וממשיכה לקו שמדבר על תרבות וצמיחה: לטענתה, תרבות או אליטה שמתרופפות יזכו לסליחה רק אם הן מסוגלות לייצר גם צמיחה כלכלית וגם ביטחון לציבור.
מה בדיוק נאמר בפוסט?
הפוסט רחב, ובין שורות שלו אפשר למצוא גם עקיצות וגם מסרים צבאיים. יש ביקורת על תרבות שמצחקקת לכאורה מהעניין של אילון מאסק ב“נרטיב גדול”, ויש גם התייחסות לוויכוחים האחרונים על השימוש בבינה מלאכותית במערכות צבאיות. פלנטיר גם מצהירה שזו לא שאלה אם ייבנו “נשקי AI”, אלא מי יבנה אותם ולאיזו מטרה. כלומר: היריבה לא תחכה לשיעור פילוסופיה.
עוד טענה מעניינת: החברה רומזת ש”עידן האטום” נמצא מאחורינו, ומולו עומד להתחיל “עידן הרתעה” שנבנה על בסיס AI. במקביל, היא נוגעת בהיסטוריה: פלנטיר מבקרת את מה שהיא מכנה “ניטרול אחרי המלחמה” של גרמניה ויפן, וטוענת שהריכוך של גרמניה היה תיקון יתר שכרגע אירופה משלמת עליו מחיר כבד. לגבי יפן: היא מדברת על מחויבות תיאטרלית לשלום שעלולה, כך לפי הטענה, לשנות את מאזן הכוחות באסיה.
החלק שמדליק את הרשת
בסיום, פלנטיר תוקפת “פיתוי שטחי של פלורליזם ריק”. הטענה שלה היא שדבקות עיוורת בפלורליזם ובאינקלוסיביות “מעלימה” תרבויות ותתי-תרבויות מסוימות: חלק מהן, כך היא כותבת, יצרו “נפלאות”, אחרות בינוניות, וגרועות יותר: רגרסיביות ומזיקות.
וכאן זה נהיה ממש ויראלי. אחרי שהפוסט עלה בשבת, אליוט היגינס, מנכ"ל אתר החקירות Bellingcat, העיר בצורה יבשה שהעובדה שחברה מפרסמת הצהרה כזו בפומבי היא “מאוד נורמלית, ובסדר”. היגינס גם טען שהבעיה היא לא רק “הגנה על המערב”. מבחינתו, זו מתקפה על עמודי תווך של דמוקרטיה שצריך לשקם: אימות, דיון ואחריות. הוא גם שם את האצבע על המקום שבו פלנטיר הכי רגישה: מי שמנהל את הדיון.
היגינס כתב שפלנטיר מוכרת תוכנה תפעולית לסוכנויות ביטחון, מודיעין, הגירה ושיטור. לכן, הוא אומר, 22 הנקודות האלה לא תלויות באוויר כפילוסופיה. הן האידיאולוגיה הציבורית של חברה שההכנסות שלה תלויות בפוליטיקה שהיא מקדמת.
בקיצור: פלנטיר לא רק מוכרת טכנולוגיה. היא גם מוכרת עולם ערכים. והעולם הזה, מסתבר, מגיע עם רשימת “מי בפנים” ו”מי בחוץ”. כמו תמיד: AI זה מגניב, אבל הוויכוח האמיתי הוא מי מחליט מה נעשה עם הכוח.
