דונלד טראמפ לא רק בחר צד בויכוח מול איראן ומול בעלות ברית. הוא בחר סגנון. ובאופן די בוטה: אחרי שהוכרז שמיצרי הורמוז נפתחים מחדש, הוא הודיע ברשת החברתית שברית נאט"ו צריכה פשוט “להתרחק”. למה? כי לטענתו, כולם שם רוצים להעמיס נפט על הספינות שלהם ולא באמת לעזור באמת. נשמע כמו משפט של קמפיין. אבל כשמפרקים את זה, זה הרבה יותר מורכב.
הסיפור מתחיל בחגיגה של טראמפ: לדבריו, לאחר שהמצב במיצרים “הסתיים”, התקשרו מנאט"ו וביקשו לדעת אם ארצות הברית תזדקק לסיוע. טראמפ ענה שנאט"ו, שהוא כינה “חסרת תועלת”, צריכה להישאר מחוץ לתמונה. המשפט הבא שלו היה חד: נאט"ו לא באמת מחפשת פתרון, רק הזדמנות “לטעון” ספינות בנפט.
ואז מגיע החלק שגרם לכולם לשפשף עיניים: במקביל להצהרות, מחירי הנפט צנחו במהירות. המחסור והסיכון במיצרים הם בדרך כלל מה שמניע את השוק. כשהודיעו שהמעבר המסחרי חזר, מחיר חבית ירד תוך דקות בכעשרה אחוזים, סביב 82 דולר. מיצרי הורמוז, חשוב להזכיר, נושאים בערך חמישית מהנפט בעולם. כלומר, כל משפט פוליטי שם מתרגם כמעט מיידית לכסף וללחץ כלכלי.
מה בעצם הוכרז על הורמוז?
באיראן הכריזו שמיצרי הורמוז “פתוחים לגמרי” למעבר. שר החוץ האיראני כתב ברשת ש”כל כלי השיט המסחריים” מורשים לעבור דרך נקודת החנק החשובה. ההודעה ציינה שזה נעשה בהתאם להפסקת האש בלבנון, כלומר לא מדובר בפתיחה סתם כך, אלא כחלק מתזמון מדויק.
בהמשך, טראמפ הוסיף שהחסימה הימית של ארצות הברית במיצרים תישאר “במלוא העוצמה”, אבל רק כלפי איראן, ורק עד שסגירת העסקה תושלם. במילים פשוטות: מבחוץ זה נראה כמו “הכול פתוח לעסקים”, אבל בפועל יש עדיין מנוף לחץ, רק שהוא מופעל בצורה שמגדירה את מי בדיוק נענש.
למה זה מחובר לישראל וללבנון?
איראן דרשה בעבר שהפתיחה המלאה של המיצרים תקרה רק אם ישראל תסכים להפסקת אש בלבנון, שם פועלת חיזבאללה הנתמכת על ידי טהראן. בימים שקדמו לזה, טראמפ הכריז על הפסקת אש בין ישראל ללבנון למשך עשרה ימים, אחרי שיחה טלפונית עם בנימין נתניהו. כלומר, הורמוז כאן הוא לא רק “נתיב נפט”. הוא כלי במשחק גדול יותר של הפסקות אש, תזמון ומו"מ.
לפני כן, אחרי שכשלו שיחות שלום בין ארצות הברית לאיראן בפקיסטן, טראמפ הפעיל חסימה ימית למיצרים. איראן צמצמה מאוד מעבר מסחרי באמצעות סירות נפץ מתאבדות, מל"טים ומוקשים. כל זה מסביר למה כל הודעה על פתיחה או סגירה שם מתקבלת כמו אות מאיר לשוק.
והמו"מ עם איראן: כסף, אורניום ומגבלות
בימים האחרונים דווח שהמשא ומתן בין וושינגטון לטהראן מתקרב להצעה לשחרר כעשרים מיליארד דולר מכספים איראניים מוקפאים, בתמורה לכך שאיראן תוותר על מלאי האורניום המועשר. טראמפ הכחיש שארצות הברית משלמת “בכסף” תמורת האורניום, והדגיש שלא יחליפו כספים בכל צורה שהיא. במקביל הוא התייחס לכך שהעסקה הנוכחית לא אמורה להיות קשורה ישירות ללבנון, אבל ארצות הברית כן תעבוד בנפרד על “הסדרת” מצב חיזבאללה.
עוד יעד מרכזי במערך החשיבה האמריקאי הוא למנוע מאיראן גישה למאגרי הגרעין התת-קרקעיים, כולל כמות של כ-450 קילוגרם אורניום מועשר ברמה של 60 אחוזים. איראן, מנגד, דורשת שליטה מלאה במיצרים, כולל יכולת לגבות מס מכליותיות נפט זרות.
השאלה המוזרה: למה טראמפ בוחר לפגוע בנאט"ו דווקא עכשיו?
זה החלק שאנשים עלולים לפספס: טראמפ לא תוקף סתם. הוא מצמיד את ההכרזה על פתיחה מחדש של הורמוז לאירוע שבו ברית נאט"ו מציעה סיוע. כלומר, הוא מנסה לנעול את הסיפור כך שהעולם יבין שהיוזמה והשליטה נמצאות בידיו. אם שותפות מתערבות, הוא הופך אותן למיותרות. אם השוק מגיב מהר, הוא מקבל קרדיט מהר.
במילים אחרות, “להתרחק” זה לא רק על נאט"ו. זה על מי שולט בתמונה, מתי, ובאיזה מחיר.
