דונלד טראמפ הכריז ש”מיצר הורמוז פתוח לצמיתות”. כן, לצמיתות. וזה נאמר בשעות ספורות אחרי שהנשיא הטיל מצור ימי על איראן. ואז נכנסת לתמונה סין, עם התערבות שממש לא מסתדרת עם הסיפור הפשוט שמישהו אולי רוצה שנאמין.
ההודעה של טראמפ הגיעה דרך Truth Social. הוא טען שקיים סבב שיחות חשאיות עם שי ג’ינפינג, ושמנהיג סין הסכים ש”לא יישלחו נשק לאיראן”. לפי דבריו, שי גם אמור לתת לו חיבוק גדול בפגישה הקרובה. טראמפ לא הסתפק בזה: הוא כתב שמבחינתו הוא פותח את המיצר “לתועלת סין וגם לעולם”, וש”המצב הזה לא יקרה שוב”.
אבל רגע: המצור הימי הוטל ממש עכשיו
כאן מתחילה הסתירה. בסוף השבוע הקודם, שיחות שלום עם המשטר האסלאמי התפוצצו, וטראמפ השיק מצור ימי על הורמוז. זהו צוואר בקבוק קריטי לאנרגיה: דרך המיצר זורמים כחמישית מאספקת הנפט העולמית. לפי ההיגיון של טראמפ, המצור נועד לדחוף את טהראן לשוב לשולחן המשא ומתן. אלא שבמקביל, הוא אומר שהמיצר פתוח תמיד.
השאלה היא לא רק “האם המיצר פתוח”. השאלה היא: פתוח למי, ובאיזה תנאים. האם מדובר בהצהרה שמטרתה להרגיע שווקים, או ניסיון להגיע להסדר קבוע תוך כדי לחץ צבאי? כרגע אין תשובה חד משמעית.
הצבא האמריקאי חוסם מכליות: 6 ב-24 שעות
בזמן שטראמפ מדבר על פתיחות, הצבא האמריקאי פועל אחרת בשטח. במהלך 24 השעות האחרונות, כוחות אמריקאיים חסמו מעבר של שש מכליות דרך המיצר. זו לא פרוצדורה שגרתית. זו פעולה שמסמנת שליטה, בדיקות או מניעה, לפחות בחלק מהמקרים.
וכמו שכולנו מכירים את הדפוס: כשיש פער בין הודעה חגיגית לבין פעולות בשטח, בדרך כלל משהו גדול יותר מתרחש מאחורי הקלעים. או שמנסים “לנהל נרטיב” מול העולם, או שמחכים לרגע שבו ההסלמה תיראה כמו החלטה אסטרטגית ולא ככישלון.
סין לא נשארת בצד: ביקורת חריפה על המצור
סין מבקרת את המצור. שי ג’ינפינג כינה אותו “מסוכן וחסר אחריות”, והדגיש שהעולם לא צריך לחזור ל”חוק הג’ונגל”. כלומר, גם סין לא מתלהבת מהתמונה של ארצות הברית שמפעילה כוח כדי לכפות מציאות.
במקביל, סין צפויה לפגוש את ארצות הברית פנים אל פנים ברמה מדינית. טראמפ ושי מתוכננים להיפגש לפסגת עניינים בדיפלומטיה מסחרית בבייג’ינג באמצע מאי. בשיחה אמורים לדבר על ניהול מכסים ועל גישה של ארה”ב למינרלים נדירים. וזה גם יהיה מסע החוץ המשמעותי הראשון של טראמפ מאז שהחל במלחמה נגד איראן.
מה איראן עושה כדי לשלם בחזרה?
אחרי שטראמפ פתח את המלחמה, איראן החזירה באגרסיביות. היא חסמה תנועה דרך המיצר באמצעות סירות מהירות חמושות בחומר נפץ, רחפנים וכריות ימיות. בנוסף, טהראן ניסתה להטיל בפועל “אגרות” על מעבר מכליות: לשותפים מועדפים כמו סין והודו המעבר נעשה חופשי יותר, בעוד שכלי שיט מערביים מקבלים לחץ.
אלף חיילים חדשים? לא. עוד 6,000
במקביל לאמירות הנשיאותיות, הפנטגון מתכונן לשלוח עוד 6,000 חיילים לאזור. הם אמורים לעלות על USS George HW Bush ועוד כמה ספינות מלחמה. כלומר, גם אם יש שיחות, גם אם יש הצהרות פתיחה, המנגנון הצבאי ממשיך להתרחב.
טראמפ מבטיח סיום תוך 48 שעות. זה נשמע כמו טריק זמן
טראמפ רמז שמדובר במשהו שיכול להסתיים מהר: הוא אמר שבשני הימים הקרובים יראו “עסקה מדהימה”. הוא גם טען שהמשטר החדש כבר שונה וש”הוציאו את הקיצונים”.
אבל כששיחות מתפרקות, מצור ימי מוטל, מכליות נחסמות, וסין מתערבת בצורה שמכילה ביקורת בינלאומית, הסיפור פחות נשמע כמו פתרון ויותר כמו משחק של שליטה על עיתוי ועל מסרים. במילים אחרות: “פתוח לצמיתות” אולי נשמע כמו סוף. בשטח, זה עדיין נשמע כמו המשך.
