הערב הזה לא נראה כמו יום רגיל של חלל. ארטמיס 2 עומדת להיכנס לשלב המסוכן ביותר במסע שלה, והאסטרונאוטים פשוט שמו את כל הביטחון שלהם על משהו פחות נוצץ מטכנולוגיית חלל: המתמטיקה והחישובים של נאס"א.
במהלך הלילה (הלכה למעשה, בשעות המוקדמות של שבת), מודול אוריון יבצע את הגישה הסופית לכדור הארץ. המסע עצמו כבר ארוך ומטורף: 685,000 מיילים, בערך 1.1 מיליון קילומטרים. ואז, כשנותרו לאסטרונאוטים רק כ-76 מייל מהבית, מתרחש החלק שמרגיש כמו סרט אקשן אבל הוא נטו הנדסה.
מהירות כניסה חוזרת: 24,000 מייל לשעה והמון חום
בסביבות 12:33 בלילה לפי שעון בריטניה, מודול השירות שמספק כוח לחללית מתנתק מקפסולת הצוות. מרגע זה הצוות של ארטמיס 2: ריד ויסמן, ויקטור גלובר, כריסטינה קוק וג'רמי הנסן, נכנס לכניסה חוזרת במהירות של כ-24,000 מייל לשעה, שזה בערך 40,230 קמ"ש. במילים פשוטות: הם טסים במהירות שבה האטמוספרה כבר לא מתנהגת כמו אוויר. היא מתנהגת כמו מחולל שריפות.
הם מוגנים באמצעות מגן חום בעובי של 3 אינץ', כלומר בערך 7.5 ס"מ. זה אמור להתמודד עם חום של כ-2,760°C. נתון שמפחיד במיוחד הוא שזה חום שמתקרב לטווח של חום פני השמש, בערך חצי מהטמפרטורה על פני השמש. ומעבר לחום עצמו יש את הבעיה של שכבת פלזמה לוהטת שתיווצר סביב החללית ותסתיר את האותות. כמה דקות של מתח בלי קשר ישיר למרכז הבקרה.
למה אין “תוכנית ב'” ולמה זה סיפור ישיר של חיים או מוות
וכאן מגיע החלק שמבדיל בין “סיכון” ל”אין סיכוי”. במהלך שלב הכניסה החוזרת אין גיבוי, אין דרך לעקוף את הכשל, ואין אפשרות ממשית לברוח. אם מגן החום לא עושה את העבודה, אין קסם. זה המערכת התרמית. היא חייבת לעבוד.
מנהלת משימות ומנהלי נאס"א תיארו את זה באופן הכי אנושי שיש: עד שהחללית תהיה מתחת למטריית מצנחים במים, הלחץ לא יורד. כלומר: גם אחרי שהחום נגמר, עדיין יש “אחרי”, אבל נקודת השבירה האמיתית נמצאת הרבה לפני.
הלקח מאסטרונאוטים קודמים: בארטמיס 1 היו פגיעות במגן החום
והדבר הזה לא סתם מפחיד תאורטית. באוריון של ארטמיס 1, כשלא היו אנשי צוות על הסיפון, מגן החום ספג נזקים משמעותיים. בנאס"א מצאו שהיו חלקים של חומר שאבדו במעל 100 מקומות. אפילו ברגים גדולים במגן החום נמסו בגלל הטמפרטורות הגבוהות. ההסבר ההנדסי היה שגזים שהיו אמורים לצאת החוצה נשארו “כלואים” בחומר, יצרו סדקים ואז שברו חתיכות.
אז לפני ארטמיס 2, מהנדסים לא אמרו “יאללה מקווים לטוב”. הם שינו מסלול: כניסה תלולה יותר לאטמוספרה. הרעיון פשוט: לעבור מהר יותר בתוך אזור החום ולצמצם את הזמן שהחללית חשופה לטמפרטורות הקשות. לפי החישובים, זה אמור להפחית את הסדיקה של מגן החום.
13 דקות של גורל: מה קורה מרגע הכניסה ועד לנחיתה
בין הכניסה לאטמוספרה לבין התזה בים ליד סן דייגו צפויות כ-13 דקות. בערך כך זה נראה בלו זמנים:
12:33: הפרדת מודול הצוות ממודול השירות.
12:37: מנועי הקפסולה נדלקים.
12:53: אוריון נכנסת לאטמוספרה.
באותו שלב המצנחים נפרסים כדי להאט את החללית.
1:07: התזה באוקיינוס השקט.
אחרי ה”חום הראשון”, שני מצנחי גרירה אמורים להוריד מהירות לכ-300 מייל לשעה. ואז מצנחים נוספים יורידו את המהירות עד מתחת לכ-20 מייל לשעה, לפני שהחללית נוגעת במים.
החלק הכי מעניין: גם אחרי ההיסטוריה, הם עדיין בני אדם
אחרי ששרדו את החום המסוכן, נשמע שהאסטרונאוטים עדיין לא “עיכלו” את מה שעברו עד הסוף. גם חוויות כמו צילום כדור הארץ מהצד הרחוק של הירח ומשמעות של מפגש עם מרחקים אדירים לא מתורגמות מיד למילים. מה שכן, יש כאן משהו שמרגיש מאוד אנושי: אחרי כל הפיזיקה, נשאר רק הדבר הבסיסי ביותר: לעבור בשלום.
