איראן שולחת מסר חד לשוק הנפט והספנות: מי שינסה לעבור את מצר הורמוז בלי אישור, צפוי להיהרס. בימים שבהם מדברים על הפסקת אש לשבועיים, נדמה שהמחלוקת לא נוגעת רק לירי או להפסקות אש, אלא למשהו הרבה יותר פרקטי: מי שולט בתנועה דרך נתיב המים הכי קריטי לעולם.
לפי דיווחים על הודעה שנשלחה באמצעות שידור רדיו לכלי שיט שעוברים במצר, המסר האיראני היה פשוט: כל כלי שינסה לבצע מעבר בלי אישור לא יישאר שלם. זה קורה בזמן שאיראן מנסה לשמור על שליטה במצר גם בתקופת ההפוגה, שמייצרת ציפייה אצל מדינות וגורמים עסקיים שהמעבר יחזור לשגרה.
הדרישה שמסובבת את כולם: אגרות ענק בקריפטו
החלק שמדליק נורות אדומות אצל חברות ספנות הוא הדרישה לשלם אגרות גבוהות באמצעות מטבעות דיגיטליים. מצר הורמוז מטפל בכחמישית מהנפט והגז בעולם, ולכן גם עיכוב קטן מתרגם מיד למחיר דלק גבוה וללחץ על שרשראות אספקה.
איך זה אמור לעבוד לפי ההצהרות? כל מכלית תצטרך לשלוח מייל מראש לרשויות עם פרטי המטען. אחרי שהאינפורמציה עוברת בדיקה, מועצת הביטחון הלאומית העליונה של איראן אמורה לעדכן את הספינה על סכום האגרה לתשלום. ואז, על פי אותו תיאור, ניתנות שניות ספורות לבצע תשלום בביטקוין, כדי לוודא שהתשלום לא ניתן למעקב או לעיקול בגלל סנקציות.
איראן מציינת שהאגרה תהיה בסדר גודל של דולר לחבית. במקביל נטען שכלי שיט ריקים יוכלו לעבור חופשי, מה שמרמז שהמנגנון נועד בעיקר לייצר שליטה כלכלית על תנועת הסחורות ולא רק “סדר תנועה”. זה גם מעורר חשש שחלק מהחברות יעשו חשבון מחדש וישנו מסלולים, ואולי אפילו יוותרו על מעבר דרך המצר לחלוטין.
הוויכוח האמיתי: מה “פתוח” אומר אם צריך תיאום עם הצבא?
כאן נכנסת הסוגיה הפוליטית: נשיא ארצות הברית דיבר על פתיחה מלאה ובטוחה של המצר, בלי תנאים שמגבילים תנועה. מנגד, באיראן מציגים את זה כעניין של תיאום עם הכוחות המזוינים ושיקולים טכניים. במילים אחרות: אפילו אם יש הפוגה, לא בטוח שהמעבר יהיה “חופשי”.
וזה לא רק נפט וגז. כששמים על השולחן תחבורה של דלק תעופה, גופרית, אוריאה ודיזל, מבינים שהמשמעות יכולה להתגלגל מהר הרבה מעבר לעולם הספנות. כל עיכוב כזה פוגע בתעשייה ובמחירים, ובסוף גם בכיס של כולנו.
מה קורה בפועל כרגע: מעט מכליות, והרבה אי ודאות
בשטח, לא רואים כרגע נהירה של מכליות. עד כה דווח על מעבר של ספינות בודדות בלבד, בעיקר כאלה שמקושרות לטהרן. חברות ספנות מערביות נוקטות גישה זהירה ומנסות להבין מה התנאים באמת: האם תהיה פתיחה רציפה, האם האגרות יהיו עקביות, והאם ההפסקת אש תחזיק לאורך זמן.
גם המספרים מבהילים: בגזרת המפרץ עומדות ומחכות מאות ספינות לצאת, כי בזמן מלחמה הורמוז היה למעשה חסום. אנשי מודיעין ימי מתארים מצב של “חניה” ארוכה, ומעריכים שקשה מאוד יהיה לפנות את התור בתוך שבועיים בלבד. גם אם ייפתח מעבר, זה לא אומר שכולם ייכנסו לזרם מיד.
הסדק הגדול בהפסקת האש: מי כלול ומי לא
עוד נקודה שמערערת אמון: ויכוח על מה כוללת הפסקת האש בכלל. בצד הישראלי נטען שההסכמה לא כוללת את לבנון, בעוד שבצד אחר טוענים שכן. ובזמן שהמחלוקת הזו נמשכת, דווח גם על תקיפות שנמשכות, כלומר שהשקט על הנייר לא בהכרח מתרגם לשקט בשטח.
אז השאלה הגדולה היא לא רק האם מכליות יעברו. השאלה היא מי יוכל להבטיח שהמעבר יהיה זמין, רציף, ולא ייהפך לעוד מנגנון לחץ. בינתיים, במקום “פתיחה של הורמוז”, מקבלים עוד פרק בסיפור שבו כל מעבר הוא עסקה, וכל עסקה היא שליטה.
