טכנולוגיה

מלחמת איראן: מה באמת קרה אחרי 4 שבועות ומה המחיר האמיתי?

הנרטיב של ניצחון מהיר מתנגש עם המציאות: מצרים את גרון האנרגיה, וכולם משלמים

1 דקות קריאה 16
בהתאם לסעיף 27 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (שימוש הוגן לצרכי דיווח ותוכן עיתונאי)

במהלך שידור ארצי של טראמפ, הוא מכר לציבור סיפור די מוחץ: ניצחונות “מהירים, החלטיים ומוחצים” נגד איראן, בתוך ארבעה שבועות בלבד. לפי הקו הרשמי, חיל הים האיראני “נעלם”, חיל האוויר “הרוס”, ארסנל הטילים והכטב"מים “מרוסק”, והיכולת התעשייתית של איראן לשקם מלאים שנפגעו כביכול הושמדה. ולבסוף, גם ההנהגה האיראנית כביכול “נותקה מהשורש”.

ואז מגיע החלק שבו כולם מתבקשים למחוא כפיים: טראמפ חזר שוב ושוב על הרעיון שהאויבים מפסידים ואמריקה מנצחת, ושיש “שליטה צבאית מוחלטת” תוך 32 ימים. גם התזמון הוצג ככמעט סופי: עוד כמה שבועות של תקיפות אוויר כדי “להחזיר אותם לימי האבן”. אפילו האורניום המועשר שאיראן צריכה כדי לייצר פצצות גרעין הוצג כקבור עמוק מתחת להריסות.

אבל בעולם האמיתי, התמונה כבר לא נראית כמו סרט הוליוודי. אתמול איראן פגעה במפעל התפלה בקוּוית, מתקן שמספק חלק עצום ממי השתייה של המדינה באמצעות שאיבת מלח מהים ועיבודו. במקביל, פגיעה איראנית נוספת אילצה את אבו דאבי, בירת איחוד האמירויות, לסגור את מתקן עיבוד הגז הטבעי הגדול ביותר שלה. וגם בישראל זה לא נשאר בגבולות הסיפור: התחמושת מצבורית איראנית פגעה בנמל הימי המרכזי בחיפה.

השאלה המוזרה: מי באמת “ניצח” אם איראן עוד לוחצת?

כי אם זו באמת הייתה מלחמה שנועדה לשבור את איראן, למה איראן מצליחה להפעיל לחץ גם על נקודות תשתית של מדינות אחרות? ומה המשמעות של “ניצחון” כשבצד השני יש יכולת להמשיך לפגוע ולשבש?

הנקודה שמתחילה להיות מטרידה במיוחד היא מיצר הורמוז. השליטה בו מתהדקת, והמחיר הגלובלי מתחיל לזלוג החוצה. המכה הכלכלית מהמלחמה, שכבר טלטלה חלקים מאסיה בגלל עליות מחירים ומחסורים באנרגיה, מתחילה עכשיו להכות חזק גם באירופה: הפרעות רחבות והתייקרויות שמרגישות כמו מס על כולם, לא רק על מי שבחר להילחם.

רשימת הזוכים והטועים: מעט זוכים, הרבה נפגעים

עד עכשיו, הזוכים הגדולים הם מעגל קטן ומצומצם: המשטר האיראני ובעלי ברית מרכזיים בציר של אוטוקרטיות כמו רוסיה וסין. המפסידים, לעומת זאת, מתארכים: הכלכלה העולמית, מדינות המפרץ, דמוקרטיות שמייבאות אנרגיה ממזרח אסיה ועד אירופה, כולל בריטניה, ואפילו הברית האטלנטית.

וכאן נכנסת שכבה נוספת: נראה שהנרטיב של טראמפ מתרסק לא רק בשטח, אלא גם פוליטית. כשהתחילו התקיפות הראשונות ב-28 בפברואר, בבית הלבן דיברו במפורש על החלפת משטר כאחד מיעדי המלחמה. אחר כך זה נעלם מהשפה. כל הסימנים מצביעים על כך שטראמפ מוכן לסיים את הלחימה כשהמשטר בטהרן עדיין עומד.

הבעיה? גם אם איראן ספגה מכות, עצם ההישרדות שלה היא ניצחון מבחינת העריצים. הם ממשיכים לחיות, להילחם יום נוסף, ובנוסף יש להם נשק חדש שלא היה להם בתחילת המלחמה: השליטה במיצר הורמוז.

הטריק הגיאופוליטי: הורמוז הופך למנוף מסוכן

איראן כבר סגרה את המיצר כמעט לכל מי שאינו מהקרובים שלה, למשל סין. עם זאת, יש דיווחים על ספינות צרפתיות שקיבלו מעבר, כנראה בעקבות ביקורת של מקרון על טראמפ. לא משנה מה הסיבה, התוצאה ברורה: המיצר הוא צוואר בקבוק האנרגיה החשוב בעולם.

ועכשיו מגיע החלק שגורם לי להרים גבה: הפרלמנט האיראני מתקדם בחקיקה שמאפשרת לגבות אגרות על כל ספינה שעוברת במיצר, ממש כמו שמצרים גובה תשלום על ספינות בתעלת סואץ. זה אמנם נשמע כמו גבייה “לוגית” לתוך הקופה, אבל אין לזה בסיס משפטי ברור, כי המיצר הוא נתיב בינלאומי בין שטחים ריבוניים. ועדיין, בטהרן לא מתרגשים מהדקויות.

האגרות לא יהיו רק מקור הכנסה. הן גם יהפכו לכלי לחץ: חסימת ספינות למדינות שמוגדרות “לא ידידותיות”, ומיקוח מול אירופה על גישה למפרץ בתמורה להורדת סנקציות כלכליות.

ואז גם הגרעין: אם זה באמת “קבור”, למה בכלל לתקוף?

טראמפ טען שהאורניום המועשר נשאר קבור מתחת להריסות מהפצצות על מתקנים גרעיניים ביוני הקודם, ושמערכות אמריקאיות עוקבות אחר כל ניסיון להוציא אותו מחדש. אם זה היה נכון, זה מערער את התירוץ המקורי למלחמה: הרי אם כבר היה “עין קטלנית” על משאבי הגרעין, למה צריך את כל המסע?

כמובן שיכול להיות שזה לא מדויק, ובכל מקרה קשה להאמין שזה פתרון חד וחלק. לאורך השנים איראן הוכיחה שהיא יודעת להחזיק יכולות גם כשהן “מחוסלות”, וגם לשקם מלאים אחרי תקיפות.

הקרב הבא: לא רק איראן, גם נאט"ו

ברקע מתווספת דאגה נוספת: נאט"ו עלול להיות המפסיד הגדול ביותר. לטראמפ אין הרבה סבלנות לברית, ובשבועות האחרונים הוא אף איים למשוך את ארה"ב מהארגון. הוא כמובן לא יכול לשנות הכול לבד, אבל הוא בהחלט יכול לפעול בדרכים שידללו את המעורבות האמריקאית.

במילים פשוטות: אם אמריקה תתרחק, מי שיצטרך להגן על הדמוקרטיות באירופה ובצפון האטלנטי לא יוכל להסתמך על “עוד כמה שבועות וזה נגמר”. הדרך תהיה ארוכה, יקרה, ומסוכנת.

ובסוף, יש עוד שאלה אחת שלא נותנת מנוחה: אם טראמפ לא באמת יודע איך לסיים, והשטח לא נותן לו תסריט נקי, מי ישלם את החשבון? כנראה לא מי שמוכר את “הניצחון המהיר”, אלא מי שנשאר להסתדר עם הורמוז, הכלכלה וההשלכות.

שתף: WhatsApp Facebook X
שתפו את הכתבה