קיר סטארמר יצא היום מול המיקרופון בדאוןינג סטריט עם מסר כפול: מצד אחד “מנהיגות רגועה” מול סערה עולמית, מצד שני רמזים ברורים שהוא רוצה להדק את הקשרים של בריטניה עם האיחוד האירופי. למה זה חשוב? כי כל זה קורה על רקע גל עלבונות חדש של דונלד טראמפ נגד בריטניה, ובמקביל לחץ אמיתי על הכלכלה והמחירים בבית.
טראמפ, בפתיחה אופיינית בסגנון בוטה, טען שהממלכה המאוחדת “אפילו לא מחזיקה צי”. הוא גם תקף את סטארמר על מה שתיאר כעיסוק בבניית “טורבינות רוח” במקום דברים שהוא רואה כקשורים לביטחון. לתוך זה הוא זרק עוד עקיצה: נאט”ו, לדבריו, היא “טיגריס מנייר”, וכי יציאת ארה”ב מהברית כבר לא עומדת על הפרק. במילים אחרות: לא רק ויכוח מדיני, אלא איום על היסודות של מדיניות ההגנה הבריטית.
סטארמר לא נשאר חייב, אבל הוא בחר לעשות את זה בדרך שמקטינה רעש ולא מגדילה אותו. הוא אמר ש”איראן היא לא המלחמה שלנו”, ושבריטניה תמשיך לשמור על עמדה מתונה למרות “לחץ” מצד וושינגטון. ועדיין, מתחת לשכבה של “לא אנחנו במרכז”, הוא דיבר על תוכנית שמכוונת לאירופה. הוא הכריז על דחיפה חדשה לקשר הדוק יותר: “שיתוף פעולה כלכלי קרוב יותר” ו”שיתוף פעולה ביטחוני קרוב יותר”. אפילו ציין שסיכום פסגה יתקיים בקרוב, תחת קו של מערכת יחסים “שאפתנית יותר” בין בריטניה לאירופה, בזמן שהקשרים הטרנס-אטלנטיים מתוחים.
ואיפה ברקסיט בתוך כל זה?
כאן מתחילה השאלה המעניינת באמת, זו שאנשים נוטים לדלג עליה. סטארמר נמנע מלומר במפורש שהוא חוזר להתחייבות הישנה של העבודה נגד חזרה לאיחוד המכס של האיחוד. הוא כן אמר שהמצע עדיין עומד. כלומר: הוא משדר “אנחנו לא חוזרים אחורה”, אבל בפועל הוא כן מכוון ל”קדימה” דרך שוק יחיד, יישור קו והגברת שיתופי פעולה. זה טריק פוליטי מוכר: לא לשנות את הסיסמה, אבל לשנות את המסלול.
גם בתוך מפלגתו יש לחץ. לונדון מראה את הכיוון: סאדיק חאן ביקש שבריצה הבאה בבחירות תופיע דרישה לחזור לאירופה במפורש. מנגד, טורי האשימו את סטארמר בניסיון “להאשים את ברקסיט” במקום לתקן את מה שהם טוענים שהוא בלגן שהוא עצמו יצר.
ביטחון זה לא רק צבא: זה גם דלק, מחירים וחוסן
סטארמר עדכן את הציבור על תגובת הממשלה למשבר. הוא הדגיש שמגבלת מחירי האנרגיה מורידה את החשבונות לעוד שלושה חודשים. אבל הוא לא התחייב להמשך סיוע אם הכאב יימשך. במקביל, מזכיר האנרגיה פיטר קאייל הסתובב באולפני טלוויזיה וטען שאין סימנים למחסור בדלק, למרות עליות חדות במחירי המשאבות.
והנה החלק שמסביר למה כולם עצבניים: איראן ממשיכה להחזיק חסימה על מיצרי הורמוז, ונשיא ארה”ב “מתנדנד” בין אמירות שהמלחמה תסתיים בקרוב לבין איומים להסלמה. בערך חמישית מאספקת הנפט העולמית עוברת בערוץ הזה, ולכן ההשפעה מתגלגלת גם לדברים שבדרך כלל לא חושבים עליהם כשהולכים לתדלק: דשנים, אלומיניום ועוד שרשראות אספקה של תעשייה.
במקביל, יש שלל אותות שמראים שהמשבר מתקרב גם לכיס: ריבית משכנתאות צפויה לקפוץ לעוד כ-1.3 מיליון משקי בית בעקבות “זעזוע” כלכלי. בענף האוכל הזהירים מפני אינפלציה שעשויה להגיע לשני ספרות עד סוף השנה. ריאנאייר הזהיר על שיבושים בדלק סילוני אם המלחמה תימשך.
טראמפ: “תסתדרו לבד” ואז סטארמר: “צריך אירופה”
טראמפ גם אמר שבריטניה ומדינות שלא השתתפו בתקיפות נגד איראן צריכות לדאוג לעצמן למיצרי הורמוז. הוא אפילו כתב למי שמתקשה להשיג דלק תעופתי: לקנות מארה”ב ול“להעז” ולהגיע למקום. סטארמר, לעומת זאת, בנה שפה של אחריות משותפת עם בעלי ברית באירופה. מבחינתו, כשהנושא הוא הגנה, ביטחון והעתיד הכלכלי, צריך קשר הדוק יותר עם אירופה, וזה גם אמור לחזק את היחסים עם ארה”ב כי אירופה תעשה יותר.
החלק הכי מסקרן: האם יש פה בכלל תכנון או רק תגובה?
יש רמזים לדיון פנימי: לא רק איך להילחם במשבר, אלא מתי לספר לציבור את האמת במלואה. כי צריך איזון בין לא להבהיל, לבין להכין אנשים למה שעשוי להגיע. כשמחירי הדלק עולים והציבור כבר מרגיש את זה בתחנת הדלק, “האיזון” הופך למשחק מסוכן.
בסוף, סטארמר קיבל היום במה שמציירת אותו כמי שמנסה לנהל משבר עולמי בלי להיכנס להרפתקה צבאית. אבל הוא גם שלח מסר לצד השני של התמונה: הכלכלה והביטחון של בריטניה, כך הוא אומר, לא יכולים להישען רק על הבטחות מבחוץ. ואם טראמפ מעליב ומערער, סטארמר עונה בנתיב של אירופה, גם אם הוא עדיין שומר על ניסוחי מצע שנשמעים כמו ברקסיט.
