פיט הגסת׳: למה הוא השפיל את הצי המלכותי וזה התפוצץ בארה״ב?

המשבר סביב המלחמה באיראן לא נשאר רק בזירה הצבאית. הוא גלש ישר גם לשכבה הכי רגישה: האגו. פיט הגסת׳, שר המלחמה האמריקאי, מצא דרך מאוד ספציפית להצית ויכוח עם בריטניה, אחרי שטען שלמי שחוסם את מעבר המכליות דרך מיצר הורמוז יש “לא רק” את הצי האמריקאי ככתובת. ואז הגיע העקיצה.

בפוסט זועם ברשת החברתית שלו, הגסת׳ לעג לכך שבריטניה והעולם לא “מתגייסים” לפתוח את מיצר הורמוז, וזרק עקיצה על “הצי המלכותי הגדול והרע” של בריטניה. זה נשמע כמו משפט שנזרק באוויר, אבל ברקע יש סיבה מאוד פרקטית לכעס: איראן למעשה סגרה את מעבר הים החיוני, ומחירי הדלק בעולם קופצים. כשדלק מתייקר, אף אחד כבר לא נשאר אדיש.

ואז טראמפ נכנס עוד יותר חזק לתמונה. הנשיא פרסם מסר חריף לבריטניה ולמנהיגים אירופיים: “תמצאו את הנפט שלכם”. לטענתו, הוא כבר עשה את החלק הקשה בכך שהתחיל את המערכה נגד איראן, וכעת מדינות אחרות, כולל בריטניה, צריכות לקחת אחריות ולפתוח מחדש את המיצר החסום. זו לא רק עמדה פוליטית. זו גם הודעה פיננסית לציבור: אם אין אספקה, הכיסים ירגישו את זה מהר.

מה עושה את כל זה מסוכן יותר: הורמוז זה לא תיאורטי

מיצר הורמוז הוא נתיב ימי שמזרים חלק משמעותי מהדלק לתעופה ולשוק העולמי. כרגע הוא כמעט סגור, ולכן גם בריטניה וגם מדינות אירופה מרגישות את זה דרך שרשראות אספקה עקיפות. יש משלוחים שמגיעים ממזרח התיכון, אבל לא מדובר במשהו שמספיק אוטומטית לכל מה שנדרש.

בבריטניה, למשל, יש משלוח מוכר של דלק סילוני שאמור להגיע בתוך 48 שעות, ובמקביל יש חשש אמיתי שמחסור יורגש תוך שבוע. התמונה הזאת מתחברת לעוד שכבה: ממשלות, חברות תעופה ואפילו קווי טיסה מתחילים לדבר על תרחישים של “אין דלק זמין” בנקודות תדלוק. וזה כבר לא עניין של פוליטיקה, אלא של תדלוק, לוחות זמנים ומחירים.

מי נפגע ראשון: נהגים, מטיילים ותעופה

המחיר יורד לכביש ולתחבורה הציבורית מהר יותר ממה שאנשים היו רוצים. דיזל בבריטניה כבר עבר את רף ה-100 פאונד למילוי מכונית משפחתית ממוצעת, ומחירי הדלק עלו מאז תחילת הסכסוך במזרח התיכון. גם דלק סילוני מושפע: מדברים על עלייה חדה במחיר בתוך חודש, ובמקביל מטוסים צריכים לשלם יותר או לספוג פחות.

כשהעלויות עולות, חברות תעופה בדרך כלל מעבירות את זה הלאה לנוסעים. אנחנו רואים כבר עכשיו איך קבוצות תעופה משנות תמחור, מוסיפות היטלים על דלק, מקפיאות תחזיות או מבטלות טיסות. חלק מהחברות אפילו מתארגנות על עצירות תדלוק חלופיות ועל שינויי רשת, כדי למנוע מצב שבו מטוס נתקע בלי דלק.

הקטע הביזארי: מי שאמור “להרים” לא באמת יכול לבד

כאן נכנסת נקודת המפתח שמייצרת את כל הוויכוח. לורד ווסט מספיטהד, שהיה בעבר בכיר בצי הבריטי, טען שאף מדינה לא יכולה לפתוח את המיצר לבד. כלומר: גם אם הצי המלכותי קיים, מבצע כזה דורש פעולה בינלאומית. אז העקיצה של הגסת׳ לא רק פוגעת בסמל. היא גם מתעלמת מהמורכבות המבצעית.

ובמילים פשוטות: זה ויכוח בין “תעשו לבד” לבין “אי אפשר לבד”. ובינתיים, מי משלם את המחיר הוא הציבור. לא דרך נאומים, אלא דרך חשבונות חשמל, מחירי דיזל, וכמובן מחירי טיסות.

השורה התחתונה: זה לא רק ללעוג, זה להצית שרשרת

כששר מלחמה לועג לצי של מדינה אחרת, זה יכול להישמע כמו משפט של טלוויזיה. אבל בעולם האמיתי זה מתחבר לשרשרת אספקה שנשברת ולתקציבים שמתרוקנים. טראמפ זורק את האחריות על “תביאו שמן משלכם”, הגסת׳ מוסיף עלבון, ובריטניה לא נשארת חייבת. רק שהציבור לא מתווכח על כבוד. הוא מתווכח על מחיר.