בכנס סטארטאפים בדרך כלל שואלים שאלות על צמיחה, שיווק והאם המוצר “סקיילבילי”. אבל באירוע חדש של StrictlyVC באל סגונדו, השיחה התגלגלה לשאלה שלא הרבה יזמים מעלים: איך בכלל יודעים אם דג לחוץ?
מי שמסוגל לענות על זה כמעט בשפת מכונה הוא סאיף חוואג’ה, מייסד Shinkei Systems. החברה שלו בנתה רובוט בסדר גודל של מקרר: Poseidon. דייגים מתקינים אותו על הסירות, ואז הוא סורק כל דג עם ראייה ממוחשבת, מזהה מין, מאתר את מיקום המוח, ואז מבצע פעולה מהירה: הוא מנקב את המוח וחותך את הזימים. הרעיון הוא שהדג ימות מיידית, לפני שהוא יספיק להתפתל או להיחנק.
זה נשמע פחות “אכפתיות” ויותר “מכונה שמתקתקת”. אבל ההיגיון הוא די חד: במקום מוות איטי של דקות ארוכות, שמעמיס על הדג הורמוני סטרס וחומצה לקטית, מה שמעמעם טעם ומקצר חיי מדף. בפועל, זה גרסה אוטומטית ובתעשייה של טכניקת ike jime היפנית, שעד היום נעשית ידנית על המזח על ידי דייגים מיומנים, מיד ברגע התפיסה.
וכשדג מת, אבל בצורה מהירה שמאט פירוק, אפשר ליישן את הבשר ימים. היישון הזה הוא מה שנותן לסשימי איכותי את הטעם העמוק והאומאמי, כי אנזימים מפרקים לאט את השריר. במילים פשוטות: הדג לא “רק מת”. הדג מת נכון, כדי שהטעם יגיע בזמן.
מה שהיה פעם “מכונת הריגה” נהיה שרשרת אספקה מלאה
רוב האנשים מכירים את השאלה “איך יזמים חושבים על משהו חדש?”. חוואג’ה מספר שהרעיון התחיל דווקא הרבה לפני: הוא גדל עם טיולי דיג במזרח התיכון, אבל הניצוץ הגיע בלימודים כשהוא קרא מאמר של פילוסוף לזכויות בעלי חיים בשם “If Fish Could Scream”. הרעיון: לדגים אין מיתרי קול, לכן הסבל בדרך לצלחת כמעט לא נראה לעין.
אבל Shinkei לא נעצרה על הרובוט. היום החברה מציגה את עצמה כחברה אנכית: היא משלבת רובוטיקה ו-AI לאורך כל השרשרת, מהסירה ועד הצלחת. Poseidon מסופק לדייגים בחינם, ובתמורה Shinkei משלמת פרמיה על הדגים. לא מחיר שמתקבל במכירה פומבית רגילה בנמל, אלא יותר טוב. בתמורה, החברה מקבלת בעלות על הדג ולא משאירה לדייגים למכור בשוק הפתוח.
משם זה נוסע למפעל של כ-16,000 מ”ר בטקומה שבמדינת וושינגטון. שם מפרקים ומוכרים תחת מותג הצרכנים Seremoni, שמיתוגו הוא “ceremony grade”. כרגע נקודת ההוכחה הכי בולטת היא בתפריט של רשת המכולת Erewhon בלוס אנג’לס, המקום האהוב על אינפלואנסרים: שם מוכרים דגים של Shinkei תחת שמות כמו Seremoni Grade Miso Black Cod, ישר מהעמדה שמכינה מנות במקום.
הפיילוט עובד בשלב זה בסניף אחד במאנ האנטיס ביץ’, והרחבה לסניפים אחרים תלויה במה שימכר. חוואג’ה טוען שהחברה כבר מספקת למסעדות שמחזיקות יחד 50 כוכבי מישלן, והוא גם מעלה טענה די נועזת: שיפן מייבאת דגים שנתפסו באמריקה למערכות השוק שלה, במקום להחשיב את הדג האמריקאי כדרגה נמוכה לעומת מקומי. האם הקונים באמת ישלמו פרמיה על “הרג אנושי” כמו שמשלמים היום על בשר ועופות שגדלו “בצורה אתית”? עדיין לא ברור.
הטריק: לא רק מצפון, גם איכות
כשרוצים להבין למה Founders Fund בכלל נכנסה לזה, חוואג’ה אומר שהסיפור לא רק על רווחת בעלי חיים. נקודת המכירה העיקרית היא איכות וטעם לאורך זמן. הוא מתאר תפיסה שמוכרת לכל מי שעובד עם פירות ים: דג שאמור להחזיק 5 עד 7 ימים יכול להגיע ל-12 או 14 ימים. לדבריו, אפילו בישלו דג שלוש שבועות אחרי שיצא מהמים בלי בעיה.
כדי למדוד את זה בצורה מדויקת, המוצר החדש של Shinkei הוא מערכת חיישנים במפעל: היא סורקת דגים ומקרינה לכל דג “חיי מדף” אישיים, במקום לנחש לפי כלל אצבע. זה חשוב כי בתעשייה, לפי ההערכה של חוואג’ה, בערך 18% מהמוצר הולך לאיבוד רק בין הרציף לחנות, לפני שמחשבים בכלל הפסדים קמעונאיים.
והנה החלק שהרוב לא יודעים: שרשרת אספקה שמסתובבת חצי עולם
יש כאן עוד פאזל מוזר: חלק לא קטן מדגים שנתפסים במים אמריקאיים על ידי סירות אמריקאיות קופאים ונשלחים לעיבוד מעבר לים. הרבה פעמים זה מגיע לסין, לשם עושים עבודה עתירת עבודה כמו חיתוך ראש, ניקוי, שיוף קשקשים ופילה. ואז הדג חוזר לארצות הברית למכירה. הערכות בתעשייה מדברות על יבוא של עד 90% מהפירות ים האמריקאיים, אבל יש גם הערכות שמחצית מזה מקורו במים מקומיים שעשו סיבוב לחו”ל וחזרה.
בשנים האחרונות יש יותר ויותר תשומת לב לנושא עבדות כפויה במגזר עיבוד הדגים, כולל עובדים מאויגור במחוז שאנדונג, ועבודת כפייה מצפון קוריאה בליאונינג. זה הפך את הנושא למטרה לבדיקה ממשלתית של סחר ועבודה. בנוסף, בתעשייה דוחפים “להחזיר עיבוד הביתה”, בין היתר בגלל מכסים ותקלות בתקופת הקורונה שהפכו את המסלול סין-חזרה לפחות משתלם.
ההימור של Shinkei, ושל Founders Fund, הוא שאפשר להקים מחדש את כל השרשרת תחת קורת גג אחת בטקומה: תפיסה, הרג, עיבוד והפצה, ועדיין לעשות כסף. וזה בדיוק סוג ההימור ש-Founders Fund אוהבת: להמר על מייסדים שמגיעים לקטגוריות שלא “טרנדיות”. דליאן אספרוּלוב, שדיבר מהר ולא עצר, ניסח את זה בפשטות: כמעט אף אחד בעולם לא רוצה לבלות את החיים שלו ברובוטים שממיתים דגים, אז אין פלא שהסצנה לא מלאה מתחרים. (וגם, אם תהיתם: כן, הוא ציין שהמשרד מריח בהתאם. אנחנו צחקנו. זה לא באמת עושה לחובבי הסטארטאפים חסד.)
למה זה בכלל הגיוני ל-Founders Fund?
אספרוּלוב אמר שהם בכוונה שומרים על חשיפה נמוכה לקטגוריות צפופות כמו AI “גנרי” ונתוני הגנה. לפי החישוב שלו, AI והגנה יחד הם בערך 15% עד 20% מהכסף שמושקע כבר, פחות ממה שנפוץ בקרנות אחרות. לצד Shinkei אפשר לראות את זה גם בהשקעות אחרות: Halter מניו זילנד, שמייצרת קולר פרות סולארי עם GPS כדי לרעות מרחוק, ו-Ohalo Genetics, חברת גנטיקה לחקלאות שהוקמה על ידי דיוויד פרידברג מהפודקאסט “All-In”. בקיצור: אוכל וחקלאות לא הגיעו בטעות.
ובכל זאת, ההישג הכי גדול של הקרן לאחרונה לא קשור לדגים. הם השקיעו מוקדם ואגרסיבי ב-SpaceX של אילון מאסק, קשר שמתחבר גם להיסטוריה המשותפת של פיטר ת’יל ומאסק ב-PayPal, וההשקעות האלה יצרו עשרות מיליארדים של דולרים. אספרוּלוב טוען שהניצחון הזה מאיץ מעבר רחב יותר בהון סיכון לעבר חומרה ועסקים בעולם הפיזי, כי הרבה מהחברות הגדולות היום בבורסה כבר לא רק “תוכנה”, אלא מערכות אלקטרו-מכניות מורכבות.
האם Shinkei תהיה עוד ניצחון כזה? מוקדם לדעת. החברה כבר עושה הרבה דברים במקביל: ייצור רובוטיקה, עיבוד פירות ים, ומותג צרכני. כל אחד מהחלקים האלה הוא אתגר בפני עצמו: דייגים רגילים לעבוד בצורה מסוימת, מפיצים בנויים על הרגלים של עשרות שנים, ושפים וקונים צריכים להשתכנע שסיפור על הרג אנושי שווה לשלם עליו יותר. בנוסף, החומרה חייבת לשרוד מי מלח, קרבי דג, וחיים של סירה מסחרית. ובסוף, זה מוצר מתכלה, כך שאין מקום לטעויות כמו בעולם התוכנה.
ועדיין, אחרי השיחה באל סגונדו, היה ברור למה Founders Fund מוצאת את ההימור הזה מעניין: לא רק שמדובר במייסד שבנה משהו חדש בתעשייה מבולגנת באופן כמעט בלתי נתפס. מדובר בחברה שכמעט אף אחד בארצות הברית לא רוצה באמת לבנות.
