טוני פאדל, מי שאחראי לא מעט על איך כולנו “הכנסנו מוזיקה לכיס”, נכנס לתחנת המטרו ברחוב 28 בניו יורק. הוא לא ציפה לעימות אישי עם העבר. ואז הוא רואה מודעת ענק: פוסטר בגודל של בערך חמש על ארבע רגל שמקדם את iPod Shuffle, עם הבטחה שובת לב: “Zero screen time”. כלומר: אפס זמן מסך. פאדל, שמכיר את המכשיר הזה מבפנים, אמר לעצמו משהו בסגנון: רגע, לא החליפו את המודעה? ואז הוא הבין שהעולם לא רק המשיך, הוא גם חזר לנקודת ההתחלה, רק עם טוויסט.
באותה תחנה, כולם מסביבו עם אוזניות בלוטות’ ומשדרים מוזיקה מהטלפון. גישה לספריות של יותר מ-100 מיליון שירים, בלי מאמץ. זה גורם לשורת הסלוגן המיתולוגית של iPod הראשון להישמע כמו משהו מספר לימוד: “אלף שירים בכיס”. והנה ה-iPod Shuffle הזעיר, עם שליטת-על מוגבלת לעומת אפליקציות סטרימינג מודרניות. לכאורה הוא היה אמור לא לעניין אף אחד. אבל המציאות הוכיחה שהוא דווקא כן.
כי אנחנו לא באמת “קונים טכנולוגיה”. אנחנו נכנסים למערכת שמתווכת את כל החוויות: קניות בסופר, דייטים, חדשות, ומה לא. הטלפון מאפשר כמעט הכל, אבל הוא גם יצר משהו שמרגיש כמו קשב אינסופי שמישהו גונב לנו ממנו. “אנשים רוויים ומגורים יתר על המידה, והם רוצים גישה יותר מודעת למה שהם עושים עם הטכנולוגיה שלהם”, אמרה ג’וי הווארד, סמנכ”לית שיווק במיזם שמוכר ציוד טכנולוגי משופץ. “יש עייפות מהצורך לייעל כל פינה בחיים”.
slowtech זה לא נוסטלגיה. זה עיצוב מחדש של גבולות
הווארד והצוות שלה היו אלה שדאגו למודעה שהפילה לפאדל את הלסת. והן גם טוענות שהביקוש דווקא גדל למכשירים שנראים “מיושנים”. אחרת, לא היו משקיעים בפרמיום של שילוט בתחנה עמוסה כמו בניו יורק. אצל דור צעיר שלא מכיר עולם בלי רשתות חברתיות וסמארטפונים, יש קסם דווקא במה שלא מחפש להיות הבוס של הזמן שלך: אוזניות חוטיות, קונסולות רטרו, תקליטורים, ומצלמות דיגיטליות פשוטות.
רטרו משחקים לא שוטפים אותך בפרסומות להימורים. מצלמות ישנות לא נלחמות על תשומת הלב שלך עם התראות שמנסות להפוך כל רגע לתוכן. וה-iPod לא מציע לך אוטומטית את מה שאלגוריתם החליט שאתה “אמור” לאהוב. וזה בדיוק הרעיון שהווארד מכנה “slowtech”.
אם עד עכשיו “טכנולוגיה מהירה” הייתה על הורדת חיכוך כדי שנעשה הכל יותר מהר, כאן המגמה הפוכה: אנשים רואים בחיכוך גבול. “מדהים אותי שאנשים רוצים להחזיר חיכוך לחיים שלהם, ולראות בזה פיצ’ר ולא באג”, אמרה הווארד.
גם מי שבנה טכנולוגיה רוצה להאט: MOQA וירושת המסכים
במקביל, אוסטין מאריי, מייסד אחת מחברות המשחקים הראשונות למובייל, הקים את JAMDAT, שהפכה לציבורית ונמכרה ל-Electronic Arts תמורת 680 מיליון דולר. והוא מספר שבתחילת הדרך, סביב 2000-2001, אנשים צחקו עליו כשאמר שהוא בונה משחקים לטלפון. היום המשקיעים לא פחות סקפטיים כשהוא מציג אפליקציה להפחתת זמן מסך בשם MOQA, שמטרתה להתמודד עם התופעה שהוא עצמו עזר ליצור.
“הדבר שכואב לי הכי הוא לראות מה קרה לילדים שלי ולאנשים סביבי”, הוא אמר. “כשכולם עושים אותו דבר, כלומר זמן מסך ממוצע הוא בערך חמש שעות ביום בטלפון, זה לא בעיית כוח רצון. זו בעיית עיצוב מוצר”.
כולם רוצים שליטה, לא עוד אפליקציה שמנהלת להם את היום
כמעט כולם מדברים על להוריד זמן מסך. בארה”ב, בערך 53% מהמבוגרים אומרים שהם רוצים להפחית. סופר בשם קלווין קסולקה כתב רומן שמדמיין עובדים כלואים בתוך סביבת Slack. והוא עצמו משתמש בשירותים שמגבילים את השימוש בטלפון וברשתות, כמו Opal ו-Freedom. אבל הוא גם מודה שזה לא מרגיש “חכם-על”. יש בזה אפילו מבוכה: שני אפליקציות רק כדי להגביל את השימוש באחרות.
הוא לא טוען שמסכים הם הרוע. הוא אומר שהשימוש שלו היה גרוע ומטופש, ועכשיו הוא פשוט פחות. ויש גם אנשים שעוברים לגמרי: פליפ-פונים, מכשירים עם מסכי e-ink שרצים על אנדרואיד, או חומרה מינימליסטית כמו Light Phone.
מייסד Light קאייוויי טאנג מספר שהלקוחות שלהם אומרים שהם מרגישים יותר חופש אחרי המעבר. לדבריו, זה נהיה פופולרי יותר במיוחד אצל צעירים, והקהילה שלהם מפתיעה אותם בגילאים 20 עד 35.
אבל למה להפוך ל”אנטי טכנולוגיה” אם אי אפשר לחיות ככה?
מאריי פחות אופטימי לגבי “פשוט להוציא את הטכנולוגיה מהחיים”. כי אז מגלים מהר מאוד שלא מסתדר: בנקאות, בתי מלון, וכרטיסי אשראי. קסולקה גם לא בעניין של “לזרוק את הטלפון לשירותים וללכת לחיות ביער”. יש לו ערך מקצועי ואישי. הבעיה היא שהוא גם נמצא בכיס, והוא קל מאוד לשימוש, ובמקומות מסוימים הוא אפילו מתוכנן להיות ממכר ומבזבז זמן בלי לשים לב.
וזה אולי ההבדל החשוב: זמן מסך לא בהכרח רע. אנחנו משתמשים בו כדי לדבר עם המשפחה בוידאו, לשלוח הודעות, לקרוא חדשות, לשמור רצף בדואולינגו, או לשחק Wordle. אבל הטכנולוגיה מושכת אותנו החוצה מהרגע. “ברור שאנשים רוצים נוחות דיגיטלית, אבל לא את המעצבנות של להיות מחוברים כל הזמן”, אמר פאדל. “אני תמיד הייתי בעד פחות מסכים, לא יותר. אז אם יש Apple Watch עם הכל, לא. אני רוצה פחות”.
AI נכנס לתמונה: העוזרים רוצים להחזיר זמן, אבל גם משנים את המשחק
החיבור בין slowtech ו-AI מפתיע פחות ממה שחושבים. יש קסם ברעיון שסוכני AI יעזרו לנו להיות יעילים יותר, בלי שניפול שוב ושוב לבור ההתראות. הווארד ניסחה את זה יפה: אנשים רוצים כלים שמשרתים אותם ולא שולטים בהם.
ובנוסף, יש עוד כעס גדול על חברות טכנולוגיה: הפכנו תלויים במכשירים, ואז הן “מכבות חיים” לחומרה קיימת כדי שנקנה חדש. Back Market למשל משפצת לפעמים לפטופים ישנים ומתקינה עליהם פתרונות שמחזירים להם חיים, אפילו באמצעות מפתחות USB שמאפשרים להתקין מערכת שמריצה את המכשיר ככרומבוק. הווארד סיפרה על מפתח שמצא דרך להאריך חיים למכשירים שכבר קיבלו “שקיעה” למערכת ההפעלה, אפילו במשהו כמו מכונת אורז. זה נשמע אבסורדי, אבל זה בדיוק הרעיון: לשמור חומרה בחיים במקום לזרוק אותה.
בסוף, slowtech היא לא הצהרת אנטי-טכנולוגיה. היא בקשה מאוד אנושית: להחזיר שליטה על הזמן, על תשומת הלב ועל החיים. ואם כדי לעשות את זה צריך פחות מסך, יותר גבולות, ואולי קצת AI שיעזור לנו לשמור על עצמנו, אז כנראה שזה הכיוון של הדור הבא.
