Tony Fadell, האיש שאפשר לקרוא לו אבי ה-iPod, נכנס לתחנת הרכבת התחתית ברחוב 28 בניו יורק. והוא לא ציפה לשום דבר מיוחד, עד שהוא רואה מודעת ענק שמפרסמת מוצר שהוא עצמו תכנן לפני יותר מ-20 שנה: iPod Shuffle, בגדול, עם הבטחה פרובוקטיבית כמעט: “Zero screen time”, זמן מסך אפס.
הוא אפילו מספר שהרגע הראשון היה מחשבה די אנושית: רגע, לא החליפו את המודעה? אבל זה בדיוק העניין: לאנשים יש היום אוזניות אלחוטיות שמזרימות מוזיקה מהטלפונים שלהם, עם ספריות של יותר מ-100 מיליון שירים. במציאות הזאת, ה-iPod Shuffle הקטן, שהיה בעיקר משחק “שיר אקראי” בלי הרבה שליטה, אמור להיראות כמו משהו מהאייטיז. ובכל זאת, הוא עדיין תופס תשומת לב.
למה כולם מחפשים פחות מסך דווקא עכשיו?
כי הטכנולוגיה נהייתה לא רק כלי, אלא מתווך של כמעט כל חוויה: קניות בסופר, דייטים, חדשות, בידור, ועוד. יש לנו סמארטפונים שמסוגלים כמעט להכל, אבל יצרנו גם תחושת “תמיד מחוברים”. והרבה אנשים מרגישים שזה כבר לא מעשיר, אלא מעייף.
Joy Howard, מנהלת שיווק של Back Market (פלטפורמה שמוכרת ציוד משופץ), מתארת בדיוק את זה: עומס יתר, גירוי יתר, ורצון בגישה יותר מודעת לטכנולוגיה. היא גם אומרת שהעייפות הזו נובעת מהצורך לייעל כל חלק מהחיים. כן, אפילו את החיים.
הצוות שלה היה אחראי למודעה ש-Fadell נתקל בה. והחלק המפתיע: הביקוש למכשירים שנחשבים “מיושנים” גדל. אחרת אף אחד לא היה משלם פרמיה על פריים-טיים של מודעה ענקית בתוך תחנת רכבת עמוסה.
הקסם של “הישן”: אוזניות עם כבל, משחקים בלי פרסומות הימורים
לדורות צעירים, שלא חוו עולם בלי רשתות חברתיות וסמארטפונים, יש משהו כמעט רומנטי בדברים נטענים-פיזית: אוזניות קוויות, קונסולות רטרו, דיסקים ומצלמות דיגיטליות פשוטות. אלה חוויות שלא מנסות לתפוס לך את תשומת הלב ולנעול אותך בתוך אפליקציה לעוד לולאה.
מצלמה “ישנה” לא תעלה לך אוטומטית סטורי, משחק רטרו לא יזרוק לך פרסומות הימורים, ו-iPod לא יציע לך שירים לפי אלגוריתם שמנבא בדיוק מתי תתמכר. זו בדיוק התזה של התנועה שהווארד מכנה “Slowtech”: פחות “טכנולוגיה מהירה”, יותר טכנולוגיה שמחזירה שליטה.
במקום לחסל כל חיכוך, אנשים מתחילים לראות בחיכוך מנגנון גבולות. משהו כמו: לא חייבים שהכל יהיה חלק ומהיר. לפעמים דווקא חוסר הזרימה נותן לך לעצור ולחשוב.
MOQA, דיגיטל דיטוקס ואנשים שמבינים שזה לא “בעיה של רצון חזק”
אותו רעיון קופץ גם מסיפור של Austin Murray, מייסד JAMDAT, מחברות המשחקים הראשונות למובייל. הוא מזכיר שבתחילת שנות ה-2000 צחקו על הרעיון לשחק בטלפון. היום, כשהוא מציע אפליקציה להפחתת זמן מסך בשם MOQA, המשקיעים שוב מתקשים להאמין.
אבל הוא לא מתרגש, כי מבחינתו זה לא עניין של “אין לך כוח רצון”. זה עניין של עיצוב מוצר. הוא מדבר על מה שהוא ראה אצל הילדים שלו ואנשים סביבו: כשהרוב עושים אותו דבר, וממוצע זמן המסך בטלפון הוא בערך 5 שעות ביום, זה לא אשמתך האישית. זה המערכת.
ואיך עושים את זה בלי להפוך לנזיר עם טלפון פיקה?
חלק מהאנשים אכן עוברים למכשירים “טיפשים יותר”: פליפ-פונים, מכשירי e-ink שמריצים גרסאות מבוססות אנדרואיד, או חומרה מינימליסטית כמו Light Phone. אחרים משתמשים באפליקציות שמגבילות זמן מסך ושימוש ברשתות.
Calvin Kasulke, שכתב ספר שבו אנשים כלואים בתוך סביבת עבודה דיגיטלית, אומר שהוא לא מתכוון להיות קדוש. הוא פשוט לא רוצה לבזבז זמן על דאומסקולינג. עם זאת, הוא גם מודה שזה קצת מביך שצריך שתי אפליקציות שונות כדי לשלוט בשימוש. הוא לא נגד מסכים באופן עקרוני. הוא נגד שימוש שהפך לגרסה טיפשה יותר של עצמו.
וגם יש מי שמחליטים לא לעשות מהפכה. במקום לעבור לפליפ-פון, הם לוקחים “שדרוגים חכמים” שמורידים זמן מסך, כמו פתרונות שמרכזים הערות או תזכורות בלי לשלוף את הטלפון לכל דבר. דוגמה אחת היא Mark, אביזר סימניות AI במחיר של 159 דולר, שמבטיח לעזור להפסיק לשלוף את הטלפון בזמן קריאה כדי לרשום הערות.
כן, זה נשמע כמעט אבסורדי: להשתמש ב-AI כדי לתווך את היחסים שלך עם הטלפון. אבל יש כאן טריק פסיכולוגי אמיתי: ברגע שאתה עוצר קריאה כדי לצלם או לרשום במכשיר, אתה כמעט תמיד נתקל בהתראות אחרות שמנתקות אותך. אז אם אפשר לצמצם את העצירות האלה, אולי באמת חוזרים לקרקע.
AI לא רק “מהיר”: אולי הוא יכול להיות המבלם
הווארד אומרת שהרעיון העמוק הוא לא שהטכנולוגיה תשלוט בנו, אלא שתשרת אותנו. ואם AI יכול לעזור להגן על אנשים מפני עייפות דיגיטלית והצפה, אז יש לזה קסם. אנשים רוצים יותר שליטה, לא רק עוד פיצ’רים.
וזה מתחבר לעוד כאב עצום: תעשיית הטכנולוגיה נוטה “להרוס” חומרה שעוד עובדת רק כדי שנחליף לדגם חדש. Back Market, למשל, משפצת לפעמים לפטופים ישנים ומאפשרת להם להמשיך לעבוד עם מערכות חלופיות דרך USB. גם אם זה לא תמיד מושלם, זה לפחות מראה שאפשר להאריך חיים במקום להשליך.
בסוף, כל הסיפורים האלה מתכנסים לאותה שאיפה: אנשים רוצים לקחת בחזרה שליטה על הזמן, על החיים ועל תשומת הלב שלהם. ואם לשם זה צריך iPod Shuffle, מגבלה חכמה או קצת פחות “עוד מסך”, אז בכנות? זה נשמע הרבה יותר הגיוני ממה שחשבנו.
