ארה"ב נכנסה עמוק למחלוקת סביב תקציב הכוחות המזוינים של בריטניה, ובחרה לעשות את זה בדרך הכי ישירה שיש: קצין בכיר בממשל האמריקאי דרש לקדם “חוזק צבאי בריטי” ולשפוך עוד כסף להגנה. זה קורה בדיוק ברגע שקייר סטארמר, שמרגיש שהאדמה זזה מתחת לרגליים, מתמודד עם שרשרת זעזועים במערכת הביטחון אחרי התפטרות של שני בכירים במשרד ההגנה.
הסיפור מתחיל בבעיה הכי פרוזאית ופחות נוצצת: כסף. סטארמר נדרש להקדים תוכנית הוצאות גדולה, בזמן שהאוצר מצטייר כמי שמנסה לדחוס את המספרים כמה שאפשר. לפי הטענות שמסתובבות כאן, בריטניה עלולה לקבל סכום מינימלי של בערך 10 מיליארד ליש"ט, שזה רק בערך שליש ממה שמומחים אומרים שצריך כדי לעמוד באיומים שמצטברים בעולם.
ואז מגיע החלק הפוליטי שמסבך הכל: בעוד כשבוע מתקיימת בחירות משנה, שעלולות להצית אתגר מנהיגות בתוך מפלגת הלייבור. סטארמר מצידו ביקש מהחברים במפלגה עוד זמן, והדגיש שהביטחון הוא “היעד מספר אחת”. אבל במקביל, ארה"ב לא מסתפקת בנאומים. האלץ’ קולבי, תת-מזכיר המלחמה האמריקאי, בחר להטיל לחץ פומבי, ולהציג את החיילים הבריטים כהוכחה למסורת של אומץ ונאמנות.
קולבי כתב ברשת החברתית שבריטניה מתהדרת בהיסטוריה צבאית מרשימה ושיש צורך דחוף בעוד “עוצמה צבאית בריטית” בתקופה קריטית. הוא גם דחף לכיוון של פעולה מהירה, בקנה מידה ברור ובנחישות, על רקע דרישה אמריקאית ותיקה למדינות נאט"ו להגדיל תקציבי הגנה. מאחורי זה יושב חשש פשוט: שוושינגטון לא סומכת על כך שאירופה תהיה מוכנה מספיק כדי להגן מפני מתקפה רוסית.
למה זה מרגיש כמו שעון מתקתק?
כי סטארמר לא מתמודד רק עם תקציב. הוא גם עלול להגיע לפסגת G7 בשבוע הבא כשעל השולחן תוכניות הגנה מבולגנות. במקביל, הופיעו סימנים נוספים להתעצמות צבאית רוסית לאורך הגבול עם אירופה. ובזירה הפנימית, יש גם לא מעט סימנים לכך שמישהו כבר מחשב מסלול ירושה.
בין השמות שמרחפים: אל קארנס, לשעבר איש כוחות מיוחדים, שרמז שהוא עשוי להתמודד על תפקיד מנהיגות בלייבור. לפי הדיווחים, התפטרותו של שר ההגנה ג’ון היילי גררה גם יציאה של סגנו ושל כמה יועצים בכירים נוספים, כולם מבקרים את המתווה שהוצע אחרי חודשים של מאבקים פנימיים.
הדיפלומטיה מול המציאות: סטארמר מצטלם, אבל המספרים לא נסגרים
בבוקר אחד הוא גם עשה מהלך תקשורתי לא נוח במיוחד: צילום רשמי ליד דן ג’רביס וראש המטה הכללי, ריצ’רד נייטון. סטארמר ניסה למכור את זה כ”אומץ” במימון ההגנה, במיוחד אחרי שהיילי האשים אותו ואת רייצ’ל ריבס בכך שלא שמרו מספיק על ביטחון המדינה.
אבל יש פה סדק: סטארמר נשמע פחות נחרץ לגבי הישארות בתפקיד. הוא אמר שהוא “רוצה” להוביל את המפלגה לבחירות הבאות, אך גם הודה שהוא צריך “לסובב את המצב”. בנוסף, התוכנית להשקעות בהגנה, שהייתה אמורה להיסגר כבר בסתיו שעבר, עדיין לא סופית.
היילי, במכתב ההתפטרות, טען שהמתווה שמאושר על ידי ראש הממשלה ושר האוצר מגדיל את הוצאות ההגנה רק ב-0.08 נקודות אחוז מהתמ"ג עד סוף העשור, למרות איומים הולכים ומחריפים. בכירים בתחום ההגנה הזהירו שההסדר “דק מדי” ועלול להעמיד את בריטניה בסכנה.
והאם יקצצו בגמלאות כדי לממן הגנה?
כאן מגיעה הנקודה שהרבה אנשים אוהבים להתעלם ממנה: אין קסם תקציבי. אם הכסף לא מגיע, מישהו יצטרך לשלם במקום אחר. קארנס רמז שאולי אפשר להזיז תקציבים דרך צמצום הטבות, וטען שהדיון הוא על “יד שמושטת ולא יד שמחלקת”. יחד עם זה הוא אמר שצריך גם לעזור למי שזקוק באמת, ולדאוג לאיזון מול ההגנה.
בינתיים, סטארמר מאותת שהוא יתעקש על תוכנית המימון שדחו היילי ובסביבתו. השאלה היחידה היא מתי זה יופיע על המסך בצורה סגורה, ומה יקרה אם בזמן הזה תיפול עוד לבנה מהבניין הפוליטי.
בסוף, זה לא רק ויכוח על מספרים. זה מבחן אמון: האם בריטניה תוכל לשכנע את בעלות הברית שהיא לא רק מדברת על ביטחון, אלא גם מממנת אותו בזמן. ועם פסגת נאט"ו קרובה והעולם מתקרב לעוד שכבה של מתח, לשאלה הזו אין הרבה מקום לטעויות.
