יש אנשים שרצים למרתון. ויש אנשים שמרכיבים פיצה. ריצ’רד דלסיד, מנהל סניף של דומינו’ס בווירג’יניה, עשה את הבלתי נתפס כשסיים להרכיב שלוש פיצות גדולות בזמן של 31.22 שניות בלבד. זה לא “מהיר יחסית”. זה מהיר באופן שמרגיש כאילו מישהו לחץ על טיימר לא נכון.
דלסיד, תושב מנאסס, זכה בתואר “World's Fastest Pizza Maker” אחרי שהשתתף בתחרות של דומינו’ס שנערכה בלאס וגאס. הוא לא יצא בידיים ריקות: הזכייה העניקה לו 5,000 דולר, גביע וגם חגורת אליפות. כן, חגורת אליפות. בעולם הפיצה זה כנראה שווה ערך לחליפה רשמית.
שלוש פיצות, שלושה טעמים, אותו קצב מטורף
בתחרות שהתקיימה ב-13 במאי, המתמודדים לא קיבלו “פיצה אחת זריזה” כדי שיהיה קל. הדרישה הייתה להכין שלוש פיצות גדולות עם שלישייה קבועה של טעמים: אחת עם פפרוני, אחת עם פטריות ואחת עם גבינה. כלומר, לא מדובר רק בזריזות כללית, אלא ביכולת לעבוד מהר בלי להתבלבל בין סוגי התוספות.
החלק המעניין הוא שהניצחון לא הוכרע רק לפי זמן. הפיצות של דלסיד עברו בדיקה שכללה התייחסות לאופן שבו הוא עבד עם הבצק וההרכבה: עד כמה הצליח למתוח את הבצק ביד, איך פיזר את הרוטב, ואיך חילק את התוספות על פני הפיצה. במילים פשוטות: גם אם אתה מהיר, אם אתה “עושה קיצורי דרך” שמורידים איכות, זה לא יעבור.
הוא לא קורא לזה רק תחרות מהירות
דלסיד דיבר על המשמעות של הזכייה. הוא אמר שהכותרת חשובה לו מאוד, אבל לטענתו התחרות לא סובבת סביב מהירות בלבד. הרעיון, לדבריו, הוא לדעת לספק איכות גם תחת לחץ, בדיוק כמו שקורה בסניפים ביום יום. כלומר, מבחינתו זו לא הופעה חד פעמית. זו תוצאה של עבודה מתמשכת.
לפי הדברים שלו, מאחורי הרגע הזה עמדו שנים של אימון ועשייה. והוא גם לא שכח להודות למי שדחף אותו קדימה: המאמן שלו והמתחרה ג’ו בּר, שלטענתו עזר לו בכל שלב בדרך. אם תהיתם “איך אדם אחד מספיק כדי להפוך תחרות לקצב כזה”, התשובה שהוא נותן היא לא קסם. זה אנשים, תרגול, והדרכה.
איך מתחילים בכלל בדומינו’?
הסיפור האישי שלו מוסיף עוד שכבה. דלסיד סיפר שהתחיל בדומינו’ כשהאחות שלו גייסה אותו לעבודה עוד בתקופת התיכון. נשמע כמו סיפור עבודה רגיל, עד שהוא מוסיף את הטוויסט: הוא אמר שבאותו זמן הוא לא נתפס בעיניה ככיוון של מנהל. ואז, אחרי שהקריירה התגלגלה, היא פתאום הביטה בו ואמרה משהו בסגנון של: “וואו”.
השאלה הביזארית: למה דווקא פיצה כל כך “טקטית”?
ופה אולי נמצא הקסם האמיתי: כולם חושבים שפיצה זו אוכל. אבל בתחרות הזו היא הפכה למשימה הנדסית. בצק, מתיחה, רוטב, חלוקת תוספות, ושמירה על עקביות גם כשעובדים מהר. זה מרגיש כמו משחק שחמט שבו כל משבצת היא גרם אחד פחות או יותר, והרווח הוא לא רק בזמן אלא באיכות שמוכרים לצלחת.
אז אם אתם תוהים איך מישהו עושה 3 פיצות ב-31.22 שניות ומקבל חגורת אליפות, התשובה היא די פשוטה ולא קסומה: תרגול ארוך, עבודה מדויקת, והבנה שאי אפשר למהר אם לא יודעים להרכיב נכון.
