יש אנשים שמקבלים כישרון בירושה. אחרים צריכים לאלף אותו. במקרה של יוסף מקגראיל-בייטופ, הידוע בכינוי לורד ג’וזף, זה נראה כמו שילוב של ביישנות ילדות, תיאטרון והרבה מאוד נחישות. כי כשהוא שחרר צעקה שנמדדה ב-122.4 דציבלים, הוא נכנס לספר השיאים של גינס.
מקגראיל-בייטופ הוא קריין העיירה הרשמי של קנברה ושל קוונבייאן באוסטרליה. כן, כזה שמרימים בו קול בטקסים ובאירועים. אבל השאלה המעניינת היא לא רק כמה הוא צעק. השאלה היא איך קול כזה הופך למיומנות, ואיפה בדיוק אנשים מפספסים את הפרטים.
הוא לא נולד עם גרון של אלוף
בגדול, מי שמסתכל מבחוץ חושב: “וואו, איזה טבעי”. אבל הוא מתאר סיפור הפוך. כשהיה ילד, הקול שלו לא היה חזק. להפך: הוא היה ביישן, שמר בפנים ולא “שפך” החוצה. לטענתו, רק אחרי שעזב את בית הספר והצטרף לתיאטרון הבין שהוא חייב ללמוד להישמע.
והנקודה כאן קריטית: תיאטרון זה לא רק משחק, זה שליטה במרחק ובנשימה. הוא מספר שבמסגרת ההכשרה לא השתמשו במיקרופונים או באמצעים שמקלים על עוצמה. כלומר, אם לא הצלחת להרים קול ולשאת אותו, זה פשוט לא עבד. עם השנים הוא אומר שהוא הפך חזק יותר, עד שהצעקה שלו הפכה לכלי.
מ-2017 לתחרותיות קשוחה
הוא מונה לתפקיד קריין העיירה ב-2017. אחר כך, ב-2022, התחיל להשתתף בתחרויות של “אגודת הקריינים האוסטרלית העתיקה והמכובדת”. זה כבר לא קהל שמסתכל וזורק מחמאות. זו מערכת שמחפשת ביצועים, ובאופן טבעי גם שואלת “כמה חזק”.
בשנה הראשונה הוא הצליח להביא תוצאות, אבל ב-2024 הוא לקח מקום ראשון על “הצעקה הכי חזקה” עם מדידה של 98 דציבלים. עכשיו תחשבו על זה רגע: הוא כבר היה קרוב למטרות. אז איך מגיעים מ-98 ל-122.4? לא בעזרת מזל, אלא בעזרת דיוק.
השיא נשבר: 122.4 דציבלים
בחודש מאי הוא שבר שיא של גינס לצעקה הכי חזקה על ידי גבר, עם קריאה של 122.4 דציבלים. אבל גם כאן, הסוד לא נשמע כמו “יום אחד קמתי וצעקתי הכי חזק”. הוא מספר שבתחילת השנה הוא ממש חיפש משהו שונה. הוא לא התרגש רק מהרעיון של שיאים, כי הוא כבר היה בעבר בעל שיא בתחום אחר: קליעה למטרה.
ואז הוא עשה משהו מוזר-מבריק: הוא חיפש איך “צועקים נכון” כדי להגיע למדידות גבוהות, והפך את זה לפרויקט. חצי שנה אחר כך הוא עם השיא החדש.
העזרה הכי חשובה הגיעה מהבית
אולי החלק הכי אנושי בסיפור הוא שדווקא לא הוא לבד. הוא עבד יחד עם בתו כדי למצוא את המילה שתפגע הכי טוב בדציבלים. לפי מה שהוא מתאר, המילה הקודמת הייתה “quiet”, אבל היא לא הייתה מספיק חזקה. בסוף הם התפשרו על מילה אחת: “now”.
וזה משאיר טעם של עוד שאלה: למה דווקא מילה כזו? האם זה עניין של תנועה בגרון, אורך הצליל, או נקודת הפתיחה של האוויר? אנחנו לא יודעים את כל הפרטים, אבל כן רואים משהו ברור: שיאים לא נבנים רק על עוצמה, אלא על החלטות קטנות שמכוונות את הקול בדיוק.
אז מה ללמוד מזה?
אם אתם חושבים ששיאים זה “כישרון בלבד”, הסיפור הזה אומר אחרת. לפעמים צריך גם אימון בלי קיצורי דרך, גם תחרות שמחדדת את המדידה, וגם שותפה קטנה שעוזרת לבחור את המילה הנכונה.
