במונדיאל 2026 כבר לא מדברים רק על כדורגל. ברגע שאנשים בבית ראו ביציעים חלקים שלמים ריקים במהלך כמה משחקים, הם הרימו גבה: איך זה מסתדר עם הדיווחים של פיפ"א על אצטדיונים כמעט מלאים? והכי מעניין: ברגע שהטענה על המקומות הריקים עלתה, היא לא נשארה רק בגזרת הסטטיסטיקה. היא הפכה למדורה שלמה של כעס על מחירי כרטיסים, שמרגישים להרבה אוהדים כמו משהו שעבר את גבול ה"ספורט לכולם".
ההסבר של פיפ"א: לא סופרים לפי מה שרואים בטלוויזיה
פיפ"א החליטה לשבור שתיקה אחרי הגלים של ביקורת ברשת. לפי הארגון, נתוני הנוכחות הרשמיים נבנים לפי מספר הכרטיסים שנסרקו, ולא לפי הערכה ויזואלית של מי ישב איפה ברגע נתון במהלך המשחק. במילים אחרות: בטלוויזיה זה נראה ריק, אבל במערכת זה נחשב אחרת.
בנוסף, פיפ"א רמזה שלפחות חלק מהאוהדים שהיו עם כרטיסים פשוט לא ישבו במקומות שהוקצו להם. במהלך משחק בגוודלחרה בין דרום קוריאה לרפובליקה הצ'כית, נטען שבין היתר כמה אוהדים עמדו במעברים ובאזורי הקונקורס במקום להישאר ביציעים לאורך המשחק.
הבעיה: המספרים מסתדרים על הנייר, אבל פחות עם העיניים
הוויכוח התלקח אחרי שצופים שמו לב לפערים בולטים ביציעים במהלך הניצחון 2-1 של דרום קוריאה על צ'כיה באצטדיון אסטדיו צ'יבאס. למרות מה שנראה בשידור, פיפ"א הודיעה על נוכחות רשמית של 44,985 צופים. קיבולת האצטדיון היא 45,664, כלומר לפי ההצהרה חסרו רק 679 צופים כדי להגיע למכירה מלאה.
רק שהביקורת לא נרגעה. כי גם במשחק נוסף בקנדה מול בוסניה והרצגובינה, שבו הסתיים 1-1, שוב הופיעו מקומות ריקים על המסך. כשזה חוזר שוב ושוב, קשה לאנשים להאמין שזה עניין קטן של סטטיסטיקה.
הוויכוח האמיתי: מי בכלל יכול להרשות לעצמו להגיע?
כאן נכנס החלק שמבעבע מתחת לשיח על הנוכחות. ברקע כבר הייתה טענה שפיפ"א מאפשרת למונדיאל להפוך ליקר מדי עבור אוהדים רגילים. עכשיו זה קיבל גיבוי רגשי: אנשים מרגישים שהקסם של המונדיאל מתחלף בעסק. אוהד אחד תיאר ביקור בחנות של פיפ"א בטורונטו, ואז הבין שאולי הוא לא יוכל לקחת את הילד שלו למשחק. לא בגלל המוצרים, אלא בגלל השורה התחתונה: אם הילד ישאל “אפשר ללכת למשחק?”, התשובה עלולה להיות לא.
גם טענות על מחירים לא נשארו כלליות. נטען שכרטיסים זולים יחסית כבר הגיעו לרמות שמשפחות רבות לא מצליחות לשלם. אחרים אמרו שזו המציאות של הספורט המודרני: יקר, אבל אנשים בכל זאת קונים, כי זה עסק. חלק אף האשימו את שוק כרטיסי המשנה: כשיש הרבה אתרי ריסייל, אנשים קונים מראש ומוכרים הלאה ביוקר.
כשכבר מגיעים: גם האוכל והחניה לא זולים
מחירי הכרטיסים הם רק יריית הפתיחה. גם מי שמצליח להגיע מגלה שלפעמים ההוצאה גדלה מכל כיוון: מזון באצטדיון, משקאות ומרצ'נדייז. למשל, נטען שבאצטדיון סופי סטדיום בלוס אנג'לס מחירי הזיכיונות היו כל כך גבוהים עד שדווח על מחירים כמו 23 דולר לנאצ'וס עם בריסקט, 20 דולר לבוריטו, ו-22 דולר להמבורגר בסגנון טווינקי צ'יזבורגר. גם מים של 20 אונקיות הוצגו סביב 5 דולר, ומשקאות קלים התקרבו ל-8 דולר. אלכוהול הוצג כיקר עוד יותר.
והנה החלק שמרגיש כמו “הבדיחה כבר לא מצחיקה”: חניה. למי שמגיע למשחקים בעיר, דווח על עלויות חניה רשמיות שמתחילות סביב 151 דולר, עם הליכה של יותר מקילומטר. חניה קרובה יותר לסופי סטדיום יכולה להגיע גם ל-300 דולר. אפילו חניה דרך צד שלישי לא בהכרח עוזרת: חלק מהאוהדים דיווחו ששילמו כמעט 50 דולר ועדיין נאלצו ללכת כשני קילומטרים.
השאלה הגדולה: האם זה באמת אי-ישיבה, או אי-יכולת להגיע?
פיפ"א מציגה הסברים טכניים: סריקות כרטיסים, מיקומים משתנים, ושיקולים מערכתיים. אבל כשהתמונות חוזרות, וכשהמחירים עולים מכל כיוון, אנשים לא שואלים רק “למה זה ריק”. הם שואלים משהו יותר חד: האם זה ריק כי אין ביקוש, או כי יש ביקוש אבל אין יכולת?
ובמונדיאל, כמו במונדיאל, השורה התחתונה אמורה להיות פשוטה: אנשים באים כדי לראות משחק. אם צריך להיות עשיר כדי להיכנס, אז אולי הבעיה לא רק ביציעים ריקים. אולי הבעיה היא שהטורניר כבר לא מיועד לכולם.
