בריאות וכושר

אלן מילבורן: איך מפסיקים חיים על קצבאות? 5 צעדים לשינוי

למה משבר ה-NEETs נהיה מסוכן יותר, ומה צריך לקרות כדי שצעירים יחזרו למסלול של עבודה ולמידה

5 דקות קריאה 20
בהתאם לסעיף 27 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 (שימוש הוגן לצרכי דיווח ותוכן עיתונאי)

חיים של קצבאות לא יכולים להיות העתיד שאנחנו רוצים לדור הבא. וזה לא רק סיסמה. כשחלק גדול מהצעירים במדינה נתקע מחוץ ללימודים, לעבודה או להכשרה, זה הופך מהר מאוד למשבר לאומי. והשאלה היא לא אם הם רוצים, אלא מה קרה בדרך שהפכה את המעבר מבית הספר לעולם העבודה למלכודת.

בגילאי 16 עד 24 יש קבוצה ענקית של צעירים שלא נמצאים בלימודים, לא עובדים ולא עוברים הכשרות: בערך אחד מכל שמונה. כמעט מיליון איש, והרבה מהם אפילו לא התחילו לעבוד יום אחד בחיים. עוד יותר מטריד: רבים מהם בכלל לא נחשבים מובטלים, כי הם מוגדרים כמי שאינם פעילים כלכלית. כלומר, הם לא עובדים, לא לומדים, וגם לא מחפשים עבודה.

כבר שנים מספר ה-NEETs עולה, ובשנים האחרונות זה מקבל דלק ממחלות ומוגבלויות, במיוחד בריאות נפשית ואוטיזם. בתוך זמן קצר יחסית, תביעות לקצבאות בריאות ונכות בקרב צעירים כמעט הכפילו את עצמן. אז כן, זה מתחיל כבעיה של מערכת רווחה. אבל בפועל, זה מתחיל הרבה יותר מוקדם, בבית הספר ובסביבת החיים.

כי יש כאן מדרגות כשלון שיורדות מהר: בית ספר לא מספיק מכין, אחר כך הידרדרות במצב הנפשי, ואז החיים מתגלגלים לקצבאות לפני שהמבוגרים אפילו מתחילים. הורים לא חולמים על זה. אבל כרגע, יותר מדי צעירים מקבלים מציאות שבה אין להם את הכלים הבסיסיים כדי להשתלב.

הדבר שנעלם: העבודה הראשונה

כשהייתי צעיר, עבודה ראשונה הייתה טקס: עבודות שבת, עבודה בקיץ, משכורת ראשונה במעטפה. זה היה המקום שבו לומדים להגיע בזמן, להתמיד, להבין איך עובדים עם אנשים, ולגלות שיש גאווה כשעושים משהו אמיתי. היום, התפקידים ברמת הכניסה מצטמצמים.

קמעונאות היא דוגמה בולטת: במשך עשור היא נשחקת. בסופרמרקטים רבים כבר לא מדברים עם קופאי אלא סורקים לבד. להזמין אוכל זה QR או אפליקציה ולא שיחה עם מלצר. גם משרדים שהעסיקו יוצאי בית ספר משתמשים בכלים אוטומטיים כדי לבצע משימות אדמיניסטרציה בסיסיות, שירות לקוחות ואפילו סינון מועמדים.

וכך, דווקא התפקידים שנתנו מדרגה ראשונה בקריירה נעלמים. התוצאה: יותר צעירים מגיעים ל-18 בלי ניסיון ובלי המלצות, בלי מושג איך נראה מקום עבודה מבפנים.

הבעיה בבית הספר: לא רק ציונים

גם מערכת החינוך לא עושה מספיק כדי לגשר בין לימודים לעבודה. עבור הרבה בתי ספר, הכנת התלמידים לנושא כמו עבודה מעשית היא מחשבה מאוחרת. רוב הצעירים לא עוברים יותר מדי התנסות, ובפועל מעסיקים ובתי ספר חיים בשני יקומים נפרדים.

איך מצפים שצעיר יעשה עבודה אם אף פעם לא נתנו לו לראות איך זה באמת עובד? איך מדברים פנים מול פנים? איך עונים לטלפון? מה עושים כשהמענה שלילי? איך ממשיכים בכל זאת?

במקום שבו נדרשים כישורי שפה ומתמטיקה, זה נשמע כמו “בעיה גדולה”. אבל בפועל רק אחוז קטן מהמעבידים אומר שזה מה שמפריע. מה שבאמת תקוע הוא יותר בסיסי: תקשורת, שיתוף פעולה, גמישות ויכולת להסתגל.

הדור לא עצלן. לפעמים הוא פשוט התייאש

קל מאוד לשפוט את דור ה-Z: אומרים שהם דבוקים למסכים, שהאלגוריתמים בלעו אותם, או שהם נלכדו בשיח שמקטין אותם. אבל כשמדברים איתם באמת, סיפור אחר עולה.

יש צעירים שמגישים מאות מועמדויות. יום אחרי יום. ורוב הזמן לא מקבלים אפילו תשובה. וכשזה נמשך, הביטחון נשחק. זה כבר לא “אפאתיות”. זה מאמץ שחוזר שוב ושוב בלי תוצאה, עד שהנפש נכנעת.

אפילו בתוך קבוצת ה-NEETs יש מי שמגישים בקצב גבוה מאוד: חלקם כל יום. זה לא חוסר אכפתיות. זה ניסיון, פשוט ללא מערכת שמחזירה אותם למסלול.

מה המדינה והמעסיקים צריכים לעשות, בלי להתחמק

העולם סביב גם לא עוזר. מצד אחד יש מחסור בעובדים מיומנים: מהנדסים, חשמלאים, מטפלים. מצד שני, במשך שנים עסקים יכלו להביא עובדים מוכנים מחוץ למדינה במקום להשקיע בהכשרה מקומית. עכשיו כשההגירה מצטמצמת, הפערים גדלים, והמחסור נשאר על השולחן.

אז אי אפשר להסתכל הצידה. אם רוצים צעירים “מוכנים לעבודה”, חייבים לבנות אותם. זה אומר לתת הזדמנות לתרגל: התנסות בעבודה, סטאז'ים נתמכים, מסלולי התמחות, ואפשרות לעלות על הרגל הראשונה של סולם הקריירה.

תפקיד המדינה הוא להפוך את העסקה, התמיכה וההכשרה לקלים יותר. כרגע המערכת מפוזרת: בית הספר רושם היעדרות, מערכת הבריאות מפנה אנשים לצאת מהעבודה בלי תמיד להציע מסלול חזרה, ולשכת התעסוקה מטפלת בבקשות קצבאות. במילים פשוטות: בנינו מבוך של שירותים, ובאיזשהו שלב הצעיר נעלם בין הסדקים.

אם לא פועלים עכשיו, המחיר יהיה כבד

הסיכון הוא דור שלם שתקוע על שולי החיים, בדיוק כשצריך יותר הזדמנויות ללמוד או להרוויח. והיו כבר טעויות דומות בעבר: כשהעולם התעשייתי קרס, העבירו אנשים לקצבאות במקום לבנות להם הכשרה והזדמנות חדשה. התוצאה לא נפתרה. היא רק התארכה שנים.

כדי לתקן את זה צריך “איפוס” למערכת שמעבירה צעירים מהלימודים לעבודה. הדיונים חייבים לגעת באמת הלא נוחה: רווחה, שירותים ציבוריים, שיטות תעסוקה וחינוך. בתי ספר צריכים לחבר למציאות של עבודה מוקדם יותר. הכוונת קריירה לא יכולה להתחיל מאוחר. התנסות בעבודה חייבת להיות משמעותית. ובריאות ורווחה צריכות לתמוך בעבודה, לא להרתיע ממנה.

אם לא עושים את זה עכשיו, העלות לא תהיה רק בכסף. היא תהיה במיליוני חיים צעירים שיחמיצו את ההתחלה שלהם.

שתף: WhatsApp Facebook X

שאלות נפוצות

מי הם צעירים שאינם לומדים, עובדים או עוברים הכשרה?
בכתבה מתוארת קבוצה בגילאי 16 עד 24: בערך אחד מכל שמונה, כעשרה או כמעט מיליון צעירים שלא נמצאים בלימודים, לא עובדים ולא עוברים הכשרות. רבים מהם אף לא התחילו לעבוד יום אחד בחיים.
מה גורם ליותר צעירים להידרדר לקצבאות בריאות ונכות?
הטקסט מסביר שזה מתחיל מוקדם יותר בבית הספר ובסביבת החיים. יש מדרגות כשלון: הכנה לא מספקת בבית הספר, אחר כך הידרדרות במצב נפשי, ובשלב מסוים החיים מתגלגלים לקצבאות. בנוסף מוזכרים קשיים כמו בריאות נפשית ואוטיזם.
איך מדינה ומעסיקים יכולים להחזיר צעירים למסלול עבודה?
הכתבה מציעה לבנות את הצעירים במקום להסתכל הצידה. מדובר במתן הזדמנות לתרגל: התנסות בעבודה, סטאז'ים נתמכים, מסלולי התמחות, ויצירת מעבר קל יותר בין העסקה לתמיכה והכשרה. כמו כן, צריך להפוך את המערכת לפחות מפוזרת.
שתפו את הכתבה