קייט טולו, האוסטרלית שמסתובבת עם וייב של “אני מעבדה מהלכת”, נכנסה בשנים האחרונות לאור הזרקורים בזכות פרויקט ביוהאקרי ענק. לא פרויקט קטן של “ננסה משהו חדש”, אלא ניסוי שמוערך בכ-2 מיליון דולר בשנה, שמטרתו להבין איך אפשר לעכב ואפילו להפוך חלק מהשפעות ההזדקנות. כן, זה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל דווקא שם, במקומות הלא-מובנים, מסתתרת השאלה המעניינת באמת: למה היא כל כך מתעקשת על טמפונים מינימום?
טולו היא שותפה לדרך של בריאן ג’ונסון, מיליארדר טכנולוגי שמפורסם בניסויים משוגעים במרדף אחר הארכת חיים. ג’ונסון טוען שלטולו יש “100/100” בכל מה שקשור למיקרוביום הנרתיקי שלה. במילים פשוטות: המערכת שם אמורה להיות מאוזנת בצורה יוצאת דופן.
הדירוג הגבוה: מיקרוביום שמסתדר כמו ספר חוקים
ג’ונסון הציג נתונים של בדיקת מיקרוביום וגינלי וטען שהדומיננטיות של חיידק מסוים מאוד גבוהה. הוא גם הדגיש שאין “דברים רעים” כמו זיהומים מסוימים שנבדקו במעבדה. ואז הוא תרגם את זה לתמונה קלינית: פחות סיכון לדלקות חיידקיות חוזרות, פחות נטייה לזיהומים מסוגים שונים, וגם טענה לשיפור בהקשרים של פוריות וטיפולי IVF.
ועכשיו מגיע החלק שמעניין אותי יותר מכל: איך כל זה מתחבר להרגלים שלה בתקופת המחזור. כי זה לא רק “מה היא אוכלת” או “איזה תוסף היא לוקחת”. זה משהו הרבה יותר יום-יומי, ולמרבה ההפתעה גם מאוד שנוי במחלוקת.
ההחלטה להימנע מטמפונים: “בכל מחיר”
בטולו יש גישה שהיא קוראת לה זהירות, לא פאניקה. היא אמרה שבחיים האישיים שלה היא ניסתה להימנע מטמפונים “בכל מחיר”. למה? כי היא סקפטית לגבי המידע שמצטבר על כימיקלים אפשריים במוצרים שונים. כשהנתונים מתחילים להיערם, היא לא רוצה למצוא את עצמה צוברת עוד ועוד סיבות לדאגה.
אז מה היא עושה במקום? היא אמרה שהיא “מתנדנדת” בין רפידות לבין שימוש מדי פעם בטמפונים כשבאמת צריך. כלומר, לא מדובר באידיאולוגיה מוחלטת של “אף פעם”. מדובר בהיגיון של נוחות מול מינימום התערבות.
היא הסבירה שבזמנים מסוימים, למשל כשיש פעילות גופנית, או כשיש מצב שיותר נוח לה להסתיר או לשלוט בדימום, היא כן משתמשת בטמפון כדי להרגיש בטוחה ונוחה. בנוסף, היא אמרה שהיא משתמשת גם בגביעי מחזור, כי הייתה לה תחושת אי נוחות מטמפונים.
רפידות אורגניות: פחות “פולשניות”, יותר “נקי בראש”
כשהיא בוחרת רפידות, היא אפילו מפרטת מה מחפשים אצלה: גרסה אורגנית, בלי ריח ובלי “החומרים הסינתטיים המלוכלכים” שאפשר למצוא ברפידות רגילות. התפיסה שלה די עקבית: אם כבר יש צורך במשהו פיזי שם, עדיף שזה יהיה כמה שפחות אגרסיבי, כמה שפחות מורכב מכימיקלים, וכמה שפחות “חודר”.
ואם זה נשמע כמו סיפור של אמונה אישית, הנה השכבה הבאה: טולו מציגה את זה כחלק מהפרוטוקול הרחב יותר של שותפות עם ג’ונסון. כלומר, לא “סתם העדפה”, אלא רכיב בתוך מערכת של התאמות קטנות שמטרתן לשמור על הגוף כמה שיותר בסביבה ניטרלית.
המדע מסביב: ג’ונסון לא מפסיק, גם כשהתשובות לא תמיד מגיעות
כדי להבין את הסגנון של כל הפרויקט, צריך לזכור מי עומד מאחורי זה. ג’ונסון עשה בשנים האחרונות דברים שנעים בין מופרכים כמעט מצחיקים לבין רציניים בצורה מטרידה: בדיקות זרימה, הזרקות, טיפול בגלי הלם, השוואות נתונים אפילו מול בנו הצעיר, וגם ניסוי עם חילופי פלזמה בין-דוריים. הוא אף הודיע אחרי זמן שהוא מפסיק להחדיר דם של הבן, ועובר ל”Total plasma exchange”.
ובצד השני של הציר נמצאות גם חוויות עם חומרים פסיכדליים, כולל דיווחים על מסע עם פטריות ועל השפעות של חומר הזוי חזק במיוחד. בקיצור: הוא לא מחכה לתשובה אחת. הוא בודק, מודד, משנה, וממשיך.
הבוקר של ג’ונסון: 4 שעות ו-46 דקות של שגרה
הוא אפילו פרסם סדר יום בוקר מסודר: התעוררות מוקדם, היגיינה, עבודה עם אור בעיניים, תרגילי נשימה, תזונה לפני אימון, אימון ארוך, סאונה, טיפול באור אדום ו-NIR, טיפולי גלי הלם ממוקדים למפרקים, מקלחת, סרום לצמיחת שיער, טיפוח עור, ובסוף ארוחת בוקר. זה נראה כמו לוח משימות של חללית.
אז איפה טולו נכנסת בתוך כל הכאוס הזה? דווקא במקום הכי “קטן”: מה היא בוחרת לשים בזמן מחזור. ואם יש משהו שהסיפור הזה גורם לי לשאול, זה לא האם טמפונים טובים או רעים. השאלה האמיתית היא: כשהמערכת כל כך אובססיבית למדידה, למה דווקא את הרגלי המחזור כמעט אף אחד לא בודק בצורה דומה? אצל טולו זה כן חלק מהניסוי. וזה בדיוק מה שהופך את זה לביזארי מעניין, ולא רק לכותרת.
