מארתה אן לילארד, בת 78, נחשבת לאדם האחרון בארצות הברית שהסתמך על מכונת נשימה מסוג “איש הברזל”. היא הלכה לעולמה אחרי יותר משבעה עשורים שחיה עם ההשלכות של פוליו. וזה כבר נשמע כמו סיפור עצוב על מחלה. אבל כשמסתכלים רגע יותר מקרוב, מתגלה פה משהו אחר: לא רק פוליו הכריע אותה, אלא גם העובדה שמכונה אחת, עתיקה יחסית, פשוט לא הייתה יכולה להישאר לנצח “בקו הראשון”.
לילארד חיה עם המכונה במשך עשרות שנים, למרות אתגרים רפואיים לא קטנים. בתקופות שונות היא הצליחה לחיות יחסית בעצמאית, לעסוק באמנות ובמוזיקה, לטייל ולהתנדב להצלת בעלי חיים. ואז, ככל שעובר הזמן, הגוף מתחיל לגבות מחיר. ובמקרה שלה, המחיר הגיע בכמה גלים.
פוליו בגיל 5: זה היה רק “התחלה”
היא נדבקה בפוליו ב-1953, כשהייתה בת חמש. זה היה בערך שנתיים לפני שהחיסון נגד פוליו הפך זמין בארצות הברית. ימים ספורים לפני מותה, היא שחזרה איך הכול התדרדר מהר מאוד: היא התעוררה, בחוץ היה יום שמש, ואז התחילה תחושה איומה בצוואר, עד שלא יכלה להרים את הראש מהכרית. זמן קצר לאחר מכן היא איבדה בהדרגה את היכולת לנשום לבד. אחרי ארבעה ימים היא כבר הייתה ללא הכרה.
הרופאים הכניסו אותה ל”איש הברזל”: מכשיר מתכתי גדול שמסייע לנשימה בעזרת שינויי לחץ אוויר, כשהריאות לא מסוגלות לעבוד לבד. מוזר ככל שזה נשמע, לילארד סיפרה שהמכונה דווקא נתנה לה הקלה. ילדים רבים נבהלו מהרעיון, אבל היא קיבלה את זה. “הרגיש טוב לנשום”, היא תיארה.
איך היא חזרה לחיים: עצמאות לא הייתה מילה יפה
בבית החולים היא שהתה כחצי שנה, ובמהלכה השתמשה במכונה בערך 23 שעות ביממה, תוך תהליך למידה מחדש של נשימה עצמאית. עם הזמן היא חזרה ללכת, למרות שהזרוע הימנית נשארה משותקת. בשיא הבריאות שלה, היא השתמשה במכונה בעיקר בזמן שינה והצליחה לחיות באופן עצמאי שנים רבות למרות קיבולת ריאות של כ-25%.
ואז מגיע החלק שאנשים פחות שמים לב אליו כשמספרים רק “סוף של עידן”. לפי תיאור שנשמר מהקהילה סביב תרומה לזכרה, היא ציירה, כתבה שירה, הלחינה למקלדת לפסנתר עבור יד שמאל, והצילה כלבים נטושים. כלומר, היא לא רק “שרדה”. היא יצרה, בנתה חיים, ולא נתנה למחלה להיות הדמות הראשית של הסיפור.
הסיבה האמיתית שהמכונה חזרה אל החיים שלה
עם השנים הופיעה אצלה תסמונת פוסט-פוליו, מצב שיכול לגרום להיחלשות שרירים שמתגברת עשרות שנים אחרי ההדבקה הראשונית. בנוסף, היא חלתה בקורונה פעמיים, ובהמשך פיתחה גם תסמונת ארוכת קורונה. התוצאה הייתה ברורה ולא רומנטית: היא נאלצה להסתמך שוב על “איש הברזל” כמעט מסביב לשעון.
אבל פה מגיע ה”טוויסט” שבאמת מסביר למה הסיפור נגמר דווקא כך. לא רק הגוף שלה השתנה. גם המכונה עצמה התחילה לקרטע. חלקים רבים היו מתוארכים לשנות ה-40 וה-50, מה שהפך החלפה למאמץ כמעט בלתי אפשרי. אחותה תיארה שיש להם חלק חלופי למנוע, אבל אין מי שיוכל להתקין אותו כשצריך. אז גם כשיש “חלקים”, אין בהכרח יכולת לתחזק ולהחזיר את הכול למצב עבודה.
לילארד ניסתה בעבר מכשירי הנשמה מודרניים יותר, אבל הם לא סיפקו את הלחץ הדרוש לה. היא אמרה שאף אחד מהם לא הגיע לערך של כ-21 פאונד, מה שהיה תנאי בסיס לנשימה שלה. כלומר, לא מדובר ב”עוד אופציה”. מדובר בכך שלמערכת החדשה פשוט לא הייתה יכולת להתאים.
למה לא בנו לה מכונה חדשה?
אחרי מותה אנשים רבים שאלו שאלה נוקבת: אם הטכנולוגיה קיימת, למה לא בנו “איש ברזל” חדש? חלק העלו אפשרות שזה לא עניין של יכולת הנדסית אלא של כסף. אחרים טענו שהמכשיר כן היה ניתן לתחזוקה, אבל בפועל המציאות נראתה אחרת: תחזוקה דורשת שרשרת של אנשים, חלקים וזמינות.
לפי תעודת הפטירה, היא נפטרה ב-26 ביוני מכשל ריאתי כרוני הקשור לתסמונת פוסט-פוליו, כשגם ארוכת קורונה תרמה להידרדרות.
והסוף שמסמן עידן
לילארד נפטרה קצת יותר משנתיים אחרי מותו של פול אלכסנדר, גם הוא שורד “איש הברזל”, שמת במרץ 2024 בגיל 78. אלכסנדר השתמש במכונה כמעט 72 שנים וזכה להכרה עולמית. כעת, עם מותה של לילארד, נוצר מצב שבו לא נשארו בארצות הברית אנשים שמוכרים לציבור כמי שתלויים במכשיר הזה.
והנה השורה התחתונה: החיסון נגד פוליו הביא ירידה דרמטית במקרי המחלה מאז סוף שנות השמונים, אבל מי שנפגע בעבר, חי עם תוצאות גם כשהעולם כבר התקדם. לפעמים ההתקדמות הרפואית מצילה חיים של דור חדש. ולפעמים, דור קודם נאלץ להילחם עם מה שנשאר מהעבר.
