ענהאל שמואלי, מהפנים שכולנו מכירים מהעונה השנייה של המירוץ למיליון יחד עם בעלה עקיבא, פתחה לאחרונה עוד שיחה קשה במיוחד. לא באולפן, לא מול מצלמות ריאליטי, אלא דרך פוסט אישי שמלווה בסרטונים מחדר המיון. שם היא סיפרה שביממה האחרונה עברה הפלה נוספת.
מי שעוקב אחרי הסיפור שלה יודע שזה לא מגיע מהשמיים כרעם. בחודש אוקטובר האחרון היא עברה לידה שקטה בחודש השישי, אחרי שההיריון שהגיע אחרי הפלה נוספת שעברה כבר בחודש ינואר של השנה הקודמת. כלומר, כששמואלי כותבת שהפעם זה קרה שוב, היא לא מתכוונת רק לעוד פרק כואב בחיים. היא מתכוונת לרצף.
“תחת טילים, לבד” ולב שמסרב להתאחות
בפוסט היא מתארת את הרגעים הקשים ביותר במילים שמבקשות להישמע ולא להיפתר. היא כתבה שהיא הייתה לבד, ושזה קרה תחת טילים, ואז הוסיפה משפטים חדים על כמה שזה חרא, ואיך דווקא בתוך כל הסיפורים של נשים, לא תמיד נשארים עם מי שמחזיק את היד כשהכול נגמר.
שמואלי גם יצאה נגד התסריט הישראלי הקלאסי של “הכול לטובה”, “תראי, זה יסתדר” ו”למה דווקא לך”. מבחינתה, כרגע אין מקום להסברים. היא הדגישה שהיא לא מחפשת תשובות, לא את השאלה “למה”, וגם לא את הניסיון להציל בכוח. במקום זה, היא ביקשה משהו הרבה יותר אנושי: להתבאס איתה רגע, להגיד “אני מצטערת”, ולתת חיבוק בלי לנסות לתקן.
המסר לנשים שעוברות הפלה או לידה שקטה
אחד החלקים הכי חזקים בפוסט הוא המסר שהיא משאירה לנשים שנמצאות באותו סיפור. היא כתבה שהדבר היחיד שאישה צריכה אחרי הפלה או לידה שקטה הוא שלא ינסו “לסדר” אותה. לא לשכנע, לא להסביר, לא לחזק בכוח. לדבר, לבכות, לשתף, להתפרק. כי להישאר לבד עם זה זה לא מבריא, זה רק מגדיל את השקט הכואב מבפנים.
כוכבת הריאליטי הגדירה את עצמה ואת מי שעוברות את זה כגיבורות. נשים שקמות בבוקר, מתפקדות, מחייכות כלפי חוץ, בזמן שהלב שלהן מתרסק בשקט. והיא ממש ביקשה לא להפוך את הכאב למשהו שצריך “להחזיק בבטן”. לדבר זה לא חולשה, וזה גם לא “לוקח זמן מכולם”. זה צורך.
תאריך שהיה אמור להיות “סגירת מעגל”
שמואלי הוסיפה גם פרט שממחיש כמה הקושי שלה לא מסתכם רק בגוף. היא כתבה שתאריך הלידה של העובר היה אמור להיות באותו יום שבו הייתה אמורה להתרחש לידה אחרת, זו של העובר שילדה בלידה השקטה. היא הודתה שהיא אדם עם אופטימיות, אבל הפעם כוחות היו חסרים, כי המחשבות דמיינו התרגשות משותפת, ואז נשברו.
בסיום היא כתבה שהיא לא רוצה להיות “סיפור סינדרלה” מושלם. יש לה רק את מה שיש לה: את עצמה, את הכנות, ואת התקווה שמישהי אחת בלבד תרגיש שהיא לא לבד. ושגם אם החיים לא נראים כמו שציפינו, הם עדיין יכולים להיות יפים.
העומק של הסיפור: ריאליטי מול חיים
בימים שבהם תוכניות ריאליטי בנויות על רגעים גדולים, פה הרגע הגדול הוא אחר: רגע שבו אישה בוחרת לשים על השולחן כאב אמיתי, בלי פילטר ובלי חוקים של “איך אמורים להרגיש”. וזה אולי הדבר שהכי קשה לצפות ממנו, ובדיוק בגלל זה זה מצליח לגעת.
