בלייק לייבלי: למה היא דורשת מיני-משפט מול ג’סטין בלדוני?

בלייק לייבלי לא מסתפקת בזה שהקרב המשפטי שלה עם ג’סטין בלדוני נגמר בהסכם. עכשיו היא מבקשת משהו שמרגיש כמו “עוד סיבוב”, לפחות מבחינת הפרוצדורה: מיני-משפט כדי לקבל פיצויים, למרות שהתיק עצמו כבר נסגר.

לייבלי טוענת שהיא זכאית לסכום “משמעותי” על הנזק שנגרם למוניטין שלה, וגם על הזדמנויות עבודה שהפסידה. כדי לתמוך בזה, היא רוצה להביא מומחים שיגדדו את הפגיעה: כמה רחבה הייתה ההאשמה נגדה, ועד כמה זה פגע בשמה הטוב ובמסלול הקריירה שלה אחרי מה שבלדוני טען נגדה.

אבל כאן נכנס הטוויסט המעצבן: עורכי הדין של בלדוני מתנגדים. מבחינתם, הבקשה של לייבלי לא באמת “מיני-משפט” אלא משפט חלופי. כלומר, משהו שיחזיר לתודעה דיון שכבר סגרו, וכנראה גם יגרור זמן, עלויות ועייפות מערכתית. ובית המשפט בניו יורק? גם השופט לא נראה משוכנע שזה הכיוון הנכון.

במהלך הדיון השופט נשמע כאילו הוא מנסה לעצור את זה מלהתגלגל: הוא אמר לעורכי הדין של לייבלי שללקוחה שלהם יש את היכולת לסיים את העניין. זה משפט אחד, אבל הוא צועק הרבה. כי כששופט אומר “אפשר לסגור את זה”, בדרך כלל הוא לא מדבר רק על חוק, אלא על הגינות של תהליך ועל רצון שלא יכריחו את כולם לשוב ולפתוח פצעים שכבר נסגרו על הנייר.

מה בדיוק בלייק לייבלי רוצה לקבל?

לייבלי מבקשת לא רק פיצוי על נזקי מוניטין, אלא גם כיסוי הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. מעבר לזה היא דורשת גם פיצוי מוגדל: “פי שלוש” על הנזקים, ועוד פיצויים עונשיים. היא לא נקבה במספר מדויק בדיון עצמו, אבל עורכי הדין שלה רמזו שהסכום שהיא מכוונת אליו יכול להיות גבוה מאוד.

כדי להצדיק את זה, עורך דינה מייקל גוטליב הסביר שצריך עדויות מומחים כדי “לכמת” את ההיקף של ההאשמה של בלדוני. כשהשופט שאל אם זה כולל גם אובדן הזדמנויות עבודה, גוטליב השיב שזה בהחלט חלק מהרעיון.

למה השופט נראה ספקן? שאלה אחת ששינתה הכול

השאלה של השופט הייתה חדה: “הכול בלי חבר מושבעים?” כלומר, האם בכלל אפשר לנהל הערכת נזקים בצורה כזו במסגרת מה שנחשב הליך מצומצם. גוטליב ענה שזה מתאים לחלוטין למנגנון המשפטי.

לעומת זאת, עורכת הדין של בלדוני, אלין גארופאלו, טענה שאין שום הוכחה לכך שלייבלי נפגעה בפועל מהתביעה שלו. מבחינתה, פתיחת דיון מחדש תיחשב כמשפט נוסף, ארוך ומייגע, תחת שם אחר.

ובאמת, בתוך הדיון השופט נראה כאילו הוא נאבק לפרש חוק חדש יחסית, כזה שיש לו מעט תקדימים. זה מצב קלאסי שבו כולם בטוחים שהצד שלהם צודק, אבל אף אחד לא באמת יכול להבטיח שזה יעבוד בדיוק כמו שהוא מדמיין.

רקע מהיר: למה בכלל הגיעו להסכם?

בלדוני הגיש תביעת דיבה בסכום של 400 מיליון דולר בינואר 2025. התביעה כוונה נגד לייבלי, נגד בעלה ריאן ריינולדס, ונגד הניו יורק טיימס. זה קרה חודש אחרי שלייבלי תבעה את בלדוני בטענה להטרדה מינית ולקמפיין השמצה נגדה לאחר שהיא דיברה על התנהלות שהוא ייחסו לה מהסט של הסרט.

באפריל שופט דחה את רוב טענותיה של לייבלי, כולל את כל סעיפי ההטרדה המינית. כמה שבועות לאחר מכן, שתי הצדדים הגיעו להסכם שבו לא הוחלף כסף. וכאן נכנסת השאלה הגדולה: אם כבר אין חילופי תשלום, למה לייבלי מתעקשת להמשיך בכל זאת, על בסיס חוק חדש?

החוק החדש והחשש מהרתעה מבית המשפט

החוק שעליו לייבלי מסתמכת נכנס בקליפורניה ב-2023, בעקבות גל MeToo. המטרה שלו הייתה להרתיע תביעות דיבה שמוגשות כעונש נגד אנשים שמעלים טענות על התנהגות מינית פסולה.

יש מומחי חופש הביטוי שמודאגים מזה: הטענה היא שהחוק יכול לגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מגיעים לבית המשפט גם כשהם בטוחים בצדקתם, כי המחיר האפשרי יכול להיות כבד מאוד. ובמילים אחרות: במקום שהמערכת תהיה “מגרש הוגן”, היא עלולה להפוך ל”מלכודת עלויות” לצד הלא נכון.

ומה הלאה?

הדיון הזה מתרחש בבית המשפט הפדרלי במנהטן, ולכל צד יש חצי שעה לטעון. לייבלי ובלדוני צפויים לא להגיע. אם זה היה מתגלגל למשפט מלא, זה היה אמור להיות חלק מתיק שנמשך בערך שלושה שבועות.

והשורה התחתונה? גם אם הם כבר סגרו את הסכסוך על כסף, הקרב על המשמעות שלו עדיין לא נגמר. כי עכשיו השאלה היא לא רק “מי צודק”, אלא “מה אפשר לדרוש” ומה המחיר של זה.