מיה דגן נכנסת העונה החדשה של רוקדים עם כוכבים עם מטרה אחת ברורה: להגיע הכי רחוק שיש. אבל מתחת למסלול הצעדים, יש עוד משהו. משהו אישי. משהו שמרגישים אותו עוד לפני שהמוזיקה מתחילה.
רק לפני פחות משנה היא עברה שינוי מטלטל בחיים, כשנפרדה מבעלה ערן פפר אחרי 15 שנות זוגיות. ועכשיו, כשהיא שוב על במה, היא לא מנסה להסתיר שהיא מרגישה. שהיא גם לוחמת וגם חוששת. כי ריאליטי זה לא רק נוצץ. זה גם לחשוף את עצמך לביקורת, לשפוט את העבודה שלך, ולהיות מול מצלמות כשאת יודעת שכל תגובה יכולה לגעת במקום הכי רגיש.
תחרות בין חברות קרובות: “זה לא זר לי”
בדיוק בגלל זה היא מדברת על התחרות בצורה הכי טבעית שיש. היא כבר מכירה את זה מקרוב. בתחרות נמצאות גם חברות שלה, כמו שירי מימון, מלי לוי ואורי. מצד אחד, זה מסע משותף. מצד שני, זה משחק.
“אלה חברות בחיים. כשיש תחרות אז יש תחרות. זה לא זר לי, אני כל החיים שלי בתחרות”, היא אומרת, וממש רואים כמה זה יושב לה בראש. היא לא מתרגשת מהעובדה שמישהו שאת אוהבת גם מתחרה איתך. היא מתרגשת מהאינטנסיביות עצמה.
מה שופטים באמת: לא הדמות, העבודה
היא מסבירה למה ריאליטי מרגיש שונה מכל דבר אחר: כאן לא “מי את” קובע. כאן שופטים את העבודה. את החזרות. את ההשקעה. את ההתמדה. את הרגעים שבהם את מגיעה לסט ומוכיחה שהכול היה שווה.
“אתה נשפט על העבודה הקשה שאתה עושה בחזרות, על ההשקעה וההתמדה. אנחנו עושים את הכי טוב שלנו, והכי טוב שלנו זה בסט”, היא אומרת. וזה משפט שמרגיש כמו הבטחה לעצמה: אני לא באה לשחק. אני באה לעבוד.
הפרטנר שחר סיזמנוביץ’: התרגשות, ביטחון, ואולי גם לב
שחר סיזמנוביץ’ ענה לה באותו ראש. הוא התרגש, אמר שמיה היא אייקון, והוא בעצמו גדל על היצירה שלה. ויש בזה משהו מתוק. לא רק מקצועי. גם אישי.
כשמדברים על הדחה מוקדמת, מיה לא נראית כמו מי שמחפשת פחד. היא שוללת את זה ישר: “פשוט לא. זה לא יקרה”. שחר מצטרף בביטחון: “אנחנו מאוד בטוחים בעצמנו”. וזה בדיוק הרגע שבו את מרגישה שהם נכנסים לקשר מקצועי חזק. כזה שמייצר כוח.
איך מתמודדים עם ביקורת? “זה לא דבר זר לי”
מיה גם מכינה את הקרקע נפשית. היא יודעת שביקורת מגיעה. היא לא מתייחסת אליה כאל התקפה אישית. מבחינתה זה חלק מהמשחק. היא טוענת שיש לה ניסיון חיים שמרכך את זה, ושכיוון שזה לא המקצוע שלה, הביקורת פחות נוגעת במקום הכי כואב.
ובכל זאת, היא מודה שזה עדיין מרגיש. רק שהיא בוחרת לקרוא לזה אחרת: “ביקורת זה דבר שהוא מבורך”.
האם הם רבים? “אלה ריבים של אשכנזים”
ואז מגיע הקטע שגורם לנו לחייך. שחר אומר שהם זוג טוב. ומיה מוסיפה בסגנון שלה, חד ומצחיק: “אלה ריבים של אשכנזים. אין לי מה לריב איתו, אני באה תלמידה טובה, אני סותמת ועושה מה שהוא אומר לי”.
אבל היא גם לא מייפה. היא אומרת כמה קשה לה. כמה זה לא תמיד קל להיות תלמידה, גם כשהאדם לידך הוא בן זוג לריקוד.
החלק שהשאיר את כולנו עם טעם של “מה שקרה אחר כך לא ציפית”
וכאן הלב נהיה יותר מהיר. עם כל מה שמדברים עליו סביב דינמיקות בתוך התוכנית, עולה השאלה הכי מסקרנת: האם יש סיכוי שיהיה כאן זיווג?
מיה לא סוגרת דלת. היא פשוט פותחת: “בטח, אני לא שוללת”. שחר מצדו לא ממהר להגיב, אבל מיה ממשיכה ומסבירה למה היא לא נבהלת מהרעיון. היא אומרת שחדר חזרות הוא מקום אינטימי. קרוב. כזה שמייצר קצב, אמון, שיחות שלא תמיד קורות ביום יום.
“במידה וקורה משהו, אתה הראשון לדעת”, היא אומרת. וזה משפט אחד קטן, אבל הוא יושב על כל כך הרבה רגשות. על נוכחות. על האפשרות שדווקא במקום שבו כולם רואים ביצועים, יקרה משהו אחר לגמרי, בשקט.
אז כן. מיה דגן מגיעה לרקוד עד הגמר. אבל אם יש דבר אחד שאנחנו לוקחות מהראיון הזה, זה שהיא כבר מבינה: לפעמים הבמה לא רק חושפת כישרון. היא גם מפגישה לבבות.
