שעות ספורות לפני יום הזיכרון, נטע ברזילי פרסמה פוסט שממש קשה להישאר אדישים אליו. הפעם היא לא דיברה על פרויקט, לא על סטייל ולא על טרנדים. היא בחרה לשתף רגעים אינטימיים מיומנו של בן זוגה לשעבר, גיא רפאל, עם משפט אחד שחזר כמו הדהוד בלב: דברים שאי אפשר להגיד בקול רם.
ברזילי הקדישה את הדברים לזכרו של גלעד מולכו ז"ל, חברו הטוב של גיא, שנפל בקרב לאחר שחדרו מלבנון באוקטובר 2023. בתוך הפוסט היא פתחה צוהר לתוך תקופת הדריכות שהייתה חלק מהשגרה, ובעיקר לתוך מה שקורה לאדם כשיש לו מחשבות שלא נותנות מנוחה.
הדבר הראשון שברזילי כתבה: ההשכמה ב-3 בלילה
לפי מה ששיתפה, בן זוגה לשעבר היה מתעורר בשעה 3 לפנות בוקר, כמעט בכל לילה. לא מדובר ב"קמים כי צריך", אלא משהו הרבה יותר טעון: דריכות מתמשכת, קושי לחזור לישון, וגם בלבול לגבי למה זה קורה. ליד המיטה חיכתה לו מחברת יוקרתית, שלכאורה נרכשה ליום הולדת, אבל בפועל הפכה לכלי שמחזיק את מה שאין לו מקום אחר.
ברזילי כתבה שהיא קנתה לו את המחברת כי אמרו לה שכשזה קורה, חשוב שהוא יכתוב. וכך הוא עשה. היא ניסחה את זה באופן שממש מרגיש כמו סיכום של תקופה: הוא כתב דברים שאי אפשר להגיד בקול רם.
מה היה בין השורות על גלעד מולכו
הפוסט לא נשאר רק על השעות הקשות. ברזילי סיפרה שגם במה שגיא כתב, ובמיוחד בין השורות, חזר שוב ושוב שמו של גלעד מולכו. היא הדגישה שגלעד נהרג באוקטובר הנורא הזה, ושגם אם היא לא הכירה אותו כמו שמכירים אחד את השני בחיים, דרך גיא היא הכירה את דמותו. דמות של הטוב שבאמת מאחד, נדיב, קצת שטותניק, וכשצריך גם רציני.
היא גם כתבה שגלעד ידע לקחת משפטים קטנים ושגרתיים של משפחה וחברים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי, כזה שמצליח להצחיק עכשיו, אבל לא רק לשנייה. כזה שההומור שלו נשאר ומלווה לאורך זמן.
הקטע שמפיל את הלב: “חזרתי אליכם, ובסוף לא חזרתי”
בפוסט היא שיתפה קטעים נוספים מיומנו, כולל תיאור שבו גיא מספר שהוא חזר להתעורר בשלוש ולבכות לתוך הכרית. אבל המשפט שהכי תופס הוא זה שמגיע אחרי: הוא כותב שהוא חזר לכאן אל האנשים שסביבו, ובסוף זה מרגיש כאילו בכלל לא באמת חזר. כלומר, הגוף אולי היה במיטה, אבל הנפש נשארה במקום אחר.
ברזילי ציינה גם שגיא שיתף את הדברים באישורו. ובנוסף, היא הזכירה שגיא כתב עוד על אנשים שהכיר, כולל מי שעבד איתו ושגם הוא הלך, ושהעולם של גיא התרוקן שוב. בתוך כל זה, ברזילי בחרה לתאר את הכאב שהופך איכשהו למשהו שמפיץ שמחה בעולם, שמחה שהייתה חלק ממנו.
למי היא פונה ביום הזיכרון
לקראת יום הזיכרון, היא כתבה שהיא חושבת דווקא על אלה שנשארים ערים, וגם על מי שכבר לא. המסר שלה היה חד: הכאב של לכת אדם יקר הופך, דרך הזיכרון וההשפעה שלו, לאנרגיה שממשיכה לחיות.
זה פוסט שמזכיר לכולנו שהמילים הכי קשות לא תמיד יוצאות בקול. לפעמים הן נכנסות לדפים, וממנו הן מגיעות אלינו.
