ויקטוריה בקהאם, 51, סוף סוף מדברת ישירות על הקרע במשפחה: הנתק המתמשך עם בנה הבכור ברוקלין בקהאם. בראיון חדש היא ניסתה לשים את כל הסיפור במקום אחד פשוט: “מה שאנחנו מנסים לעשות כל הזמן זה להגן ולאהוב את הילדים”. נשמע כמו משפט מחויך, אבל כשמקשיבים למה שנמצא מתחתיו, זה כבר לא עניין של יחסי ציבור. זה עניין של משפחה שלא מצליחה לחזור הביתה.
היא מבהירה שהעובדה שהמשפחה חיה תחת אור הזרקורים כבר יותר משלושים שנה היא חלק מהמציאות. כלומר, לדעתה, לא מדובר במשהו שהתחיל ביום אחד או “פעם ראשונה שהתקשורת נכנסה”. להפך: לדבריה, כל מה שהם עשו היה ניסיון לנהל את זה הכי טוב שיכלו כהורים, גם כשהעולם הסתכל. ואז היא מוסיפה נקודה שמריחים בה אמת או לפחות כאב: “כל מה שאני באמת רוצה לומר זה שזה מה שיש”.
אז איפה נכנסת ה”אשמה”?
השאלה שהטרידה הרבה אנשים ברשת היא האם ויקטוריה מרגישה “remorse” או אשמה על עצם זה שהכניסה את הילדים לחיים ציבוריים מוקדם מדי. היא לא קונה את המסגרת הזו. במקום “אשמה”, היא מדברת על הסתגלות: לדבריה, מהרגע שבו פפראצי התחילו להסתובב ליד הבית של ההורים שלה, גם היא והמשפחה נגררו לנסיעה הזו. וזה ביטוי מעניין: לא “טעינו”, לא “היינו צריכים לעשות אחרת”, אלא “זה קרה, וצריך להסתגל”.
מצד שני, היא כן מתארת שינוי בין תקופת גידול ילדים קטנים לבין הורות לבוגרים. כהורה לילדים שהם כבר צעירים בוגרים, היא אומרת שהדינמיקה אחרת לגמרי. זה נשמע כמו משפט שיווקי, אבל בתוך זה יש רמז: כשהילדים כבר לא “תלויים” בכם כמו פעם, אתם כבר לא שולטים בסיפור. והסיפור, במקרה הזה, התפוצץ.
הקרע עם ברוקלין: מתי זה התחיל?
ברוקלין, 27, ניתק קשר עם משפחתו בהודעה חריפה ברשת החברתית בינואר. הוא כתב שאין לו כוונה להתפייס עם הוריו המפורסמים, והטיח האשמות קשות על שליטה מצד ההורים לאורך רוב חייו. מאז, לפי הדיווחים, לא היה דיבור בין ויקטוריה ודיוויד לברוקלין מאז מאי האחרון. עוד קודם, היו אירועים קטנים שנראו כמו “עוד דרמה משפחתית”, אבל הצטברו לתמונה גדולה.
למשל, ברוקלין ואשתו ניקולה פלץ התעלמו מחגיגות יום ההולדת ה-50 של דיוויד. ואז עו”ד של בני הזוג כתבו לצוות המשפטי של בני הזוג בקהאם וביקשו לתקשר רק דרך עורכי דין. בהמשך, ברוקלין חסם את הוריו באינסטגרם ופירסם מכתב ארוך, ששופך אור על מה שהוא תפס ככשל מתמשך מצד הוריו.
ומה התמונה הגדולה מהמכתב הארוך?
ברוקלין טען שההורים ניסו לשלוט בנרטיב שלהם בתקשורת, ושכל מה שהוא וחייו קיבלו היה תוצאה של “פוסטים” ויחסים לא אותנטיים. הוא גם תיאר סיטואציות סביב החתונה שלו, כולל טענות על התערבות של אמו במהלך אירוע מרכזי ועל תחושות של השפלה או אי נוחות מול אורחים רבים. הוא הוסיף שהמשפחה לא קיבלה את בקשותיהם בנוגע לזמן איכות, ושאירועים משפחתיים הפכו למקום שבו מצלמות ואינסטרומנטליות גוברות על קרבה אמיתית.
עכשיו, תחשבו על זה מול המשפט של ויקטוריה. היא אומרת: “אהבה והגנה”. הוא מתאר: “שליטה, מבוכה, ותיאטרון”. אלה שתי שפות שונות לגמרי. וזה בדיוק המקום שבו אנשים נוטים לפספס: לא מדובר רק במריבה. מדובר במאבק על משמעות. מה זה “אהבה” בעיני הורה? ומה זה “שליטה” בעיני ילד בוגר?
העסק ממשיך, אבל המשפחה לא
באותו ראיון ויקטוריה גם נשענת על רגליים תעשייתיות. היא מדגישה שהחשיפה השלילית בשבועות האחרונים לא פגעה בעסק שלה. לדבריה, אנשים קונים מוצרים כי הם טובים, לא בגלל “מי היא”. זה אולי נכון, אבל זה גם מסמן משהו: היא מצליחה להפריד בין הקריירה לבין הכאב האישי. ברוקלין, לעומת זאת, בחר להפריד עם סכין: נתק, הודעות, ועימות פומבי.
והשאלה שהסיפור הזה משאיר פתוחה היא לא “מי צודק”. השאלה היא למה דווקא עכשיו, ולמה דווקא בצורה הזו. כשיש משפחה שמורגלת בפרסום, גם אהבה וגם מריבה הופכות לתוכן. ואז, כשהתוכן כבר לא עובד, נשאר רק משהו אנושי יותר קשה: שקט. וגם הוא כבר לא מגיע.
