אמילי דמארי לא נשארה אדישה לערב יום הזיכרון: אמש, רגע לפני שהמדינה נכנסת לצפירה ולשקט, היא הגיעה למפגש מיוחד בשם זיכרון בסלון יחד עם שורדת השואה חנה גופרית. מדובר במפגש מרגש וסימבולי במיוחד, כזה שמחבר בין זיכרון היסטורי לבין רגע אנושי מאוד קרוב.
דמארי בחרה לשתף את מה שעברה עם העוקבים שלה, וכתבה ברשתות: "היא ניצחה את השואה ואני ניצחתי את השבי". במשפט אחד היא סיכמה את ההקבלה שבין הסיפור של חנה לבין החוויה האישית שלה, והדגישה כמה היה לה חשוב לשמוע את חנה מספרת את מסלול חייה אחרי כל כך הרבה שנים.
בהמשך היא הרחיבה ונתנה הצצה לרגעים הקטנים שהפכו לגדולים: לדבריה, מה שהדהד שוב ושוב היה הערך לדברים הפשוטים. לא רק אוכל, לא רק מקום, אלא ממש התחושה העמוקה של רצון לראות אור יום, שמים ו-כוכבים. זה נשמע כמו תיאור פיוטי, אבל אצל דמארי זה קיבל משמעות חדה: בתוך בור, או בתוך שבי, הדברים הבסיסיים הופכים לחלום.
אמילי הוסיפה גם משפט שממש מסכם את רוח הערב: "יצאנו מהחושך אל האור", כשהיא מציינת שחנה בדרכה שלה, והיא בדרכה. מבחינתה, כל זה מתקשר לעוצמה של העם היהודי ולרעיון של ניצחון שממשיך לחיות גם אחרי שנים של כאב. היא סיימה את הפוסט בתחושה חד משמעית: "לעולם לא עוד", ובנוסף כתבה "ניצחון בסלון 2026".
דניאל עמית תיעדה: שתי שורדות, שתי מנצחות
לא רק אמילי הייתה שם. גם דניאל עמית, בת זוגה של דמארי ואושיית רשת בפני עצמה, העלתה תיעוד מהמפגש וכתבה משהו שבא ישר מהלב: "שתי שורדות, שתי מנצחות". היא הוסיפה שהמפגש היה כל כך מרגש, ושבמהלך השיחה היו רגעים שבהם סיפורה של חנה הזכיר לה דברים שאמילי סיפרה לה בעבר.
הכוח של הזיכרון הוא גם בחיבור
מה שבולט בכל הסיפור הזה הוא לא רק הטקס או המסגרת, אלא האופן שבו שתי נשים, כל אחת עם סיפור אחר, יצרו שפה משותפת של חוסן. כשדמארי מדברת על אור, שמיים וכוכבים, היא בעצם מדברת על תקווה שמצליחה לשרוד גם במקומות החשוכים ביותר. וכשעמית אומרת שמדובר בסיפור שמחזק, היא בעצם מתארת את מה שהמפגש עושה לצופים: מזכיר כמה חשוב להקשיב, לזכור, ולתת מקום לחיים האמיתיים מאחורי המילים.
הערב הזה, בערב יום הזיכרון, לא נשאר רק בתמונות ברשת. הוא נשמע כמו שיעור של אנושיות. ושאלה אחת גדולה נשארת באוויר: כמה עוד סיפורים כאלה מחכים לנו, ואנחנו אפילו לא יודעים?
