תשאלו את עצמכם שאלה פשוטה: אם הארי ומייגן יצאו לדרך חדשה כדי שהילדים שלהם יחיו בלי “סביבה תקשורתית רעילה”, למה נראה שהם עושים בדיוק את הדבר שהם התלוננו עליו?
כי כמעט כל יום מביא עוד תמונה או סרטון חמוד במיוחד של ארצ’י בן שש וליליבט בת ארבע, וזה מגיע מהעמוד של מייגן באינסטגרם. כן, זה נראה משפחתי, כן, זה מצולם במונטסיטו, וכן, זה יכול להרגיש כמו “אין מה לדאוג”. אבל כשמסתכלים מקרוב, מתחיל להצטייר כאן דפוס: במקום להקטין את החשיפה, הם מגבירים אותה.
מה הארי הבין, ולמה הוא לא מונע את זה מהילדים?
בואו נדבר רגע על הארי. הוא לא בחר לגדול תחת זרקורים. הוא הוצב שם בגלל נסיבות חיים: לידתו, הדרמות סביב הנישואים של הוריו, וגם האובדן הטרגי של אמו. נכון, כילד הוא קיבל יותר “מסך” מאשר מבוגרים. אבל ככל שהוא גדל, העולם העביר עליו מבט בלי הפסקה.
ואז, אם הוא באמת יודע לזהות את הכאב של חוסר שליטה בנרטיב, למה הוא לא עושה יותר כדי שהדבר הזה לא יקרה לשני הילדים שלו? אפילו אם הוא לא מופיע בכל פריים, לפעמים הוא נעדר מהטבלאות החינניות האלה, וזה מעלה תחושה שהוא לא לגמרי קשור לסיפור שהמשפחה מספרת ברשת.
שאלה מטרידה: מה המטרה של החשיפה הגוברת?
לנסיכי וולס יש מחויבויות טקסיות רשמיות, ולכן הילדים שלהם מופיעים באירועים ממלכתיים. אבל אצל סאסקס? אין חובה דומה שמכריחה את ארצ’י וליליבט “למלא תפקיד”. ועדיין, מייגן נראית נחושה להפוך אותם לדמויות מוכרות בפני קהל.
והתשובה, לפחות לפי ההיגיון העולה מהכול: זה חלק מהמותג שלה. כשאתה חושב על ילדים של סלבריטאים, אתה רואה את זה שוב ושוב. למשל בלו אייבי, בתה של ביונסה, או נורת’, בתה של קים קרדשיאן. הן בגיל דומה, מופיעות לעיתים קרובות לצד אימותיהן, ומקבלות במה בהתאם לאופי הקריירה של ההורה. זה לא בהכרח “רוע”, אבל זה כן עסק של תשומת לב.
האם לילדים הייתה בחירה?
כמעט בטוח שלא. ילדים קטנים לא באמת מבינים מה המשמעות של להיות “תוכן”. אולי הם מרוצים עכשיו, כי צעירים לא תמיד קולטים את המחיר. אבל הנה הסיבוב הלא נעים: גם ברוקלין בקהאם דיבר על התחושה שההורים שלו שלטו במסר שלו לאורך הדרך, ועל אירועים משפחתיים שהרגישו לו כמו הצגה. אפילו אם מתעלמים מהטון הביקורתי, הנקודה נשארת: הורים לא באמת “בבעלות” הילדים שלהם. הם לא צריכים להפוך אותם למוצר שאפשר למכור.
ברור שיש צורך להכווין, לחנך ולעצב. אבל בסוף, הבחירות של הילד אמורות להיות שלו. יש יוצא מן הכלל אחד, אולי, והוא מסדר את הראש: כשאתה רואה איך העולם מתייחס לאנשים מצליחים, יש לפעמים ניסיון “לשכתב” אותם, כאילו הצלחה נשענת על משהו אחר. וזה כבר דיון אחר. אבל אצל בני מלוכה וילדים של מפורסמים, יש עוד שכבה: חובה או מסורת מצמצמות אפשרויות. זה יכול להיות גם עול וגם יתרון. כלוב מוזהב, רק עם אוויר נקי יותר.
אז למה לבנות כלוב דומה לילדים?
אם הארי בחר להתרחק מהתבנית הישנה, למה הוא והמשפחה שלו מספקים לילדים שלהם חוויה ציבורית דומה? ארצ’י וליליבט הם גם בני מלוכה וגם ילדים של סלבריטאים. כלומר: הם פגיעים יותר ללחצים של תהילת עולם.
מה שרואים ביום-יום הוא מין “טריילר” מתמשך: סקי, נפילות מצולמות, פוטושוטים שנשברים לכאורה בכוונה, ציד ביצי פסח. רגעים משפחתיים, כן. אבל לא רק. כשמגלים שהמשפחה רכשה כמה דומיינים, כולל lilibetdiana.com, השאלה נהיית חדה: לאן זה מוביל?
לארי יש כאב מוכר: לא לשלוט בגורל ובנרטיב. הוא שרף גשרים, שבר לבבות, כדי לברוח לחופש. אבל הפחד שלי הוא פשוט: שאם לא יטפלו בזה עכשיו, ההיסטוריה תדפוק שוב על אותה דלת. רק שהפעם היא תבוא דרך המסך הקטן, בדיוק איפה שהם אמרו שהם לא רוצים להיות.
