דמיינו את זה: בווייט האוס יש דשדוש של ילדים, קולות שריקה מהמרפסת, ביצים צבעוניות שנזרקות במורד הדשא הדרומי, והארנב הפסחא הענק שעושה את העבודה שלו. ועכשיו תוסיפו לזה את דונלד טראמפ ומלניה, עומדים מול ההמולה החגיגית, בזמן שהנשיא מנצל את הבמה כדי להישמע כמו נאום בחירות עם ריח של אבקת צבע.
זה נשמע כמו אירוע תמימים. אבל כשמסתכלים מקרוב, משהו פה לא מסתדר: במקום לשמור את כל הדיון על המלחמה למקום אחר, טראמפ בחר לדבר דווקא שם, מול ילדים ומשפחות, ולהכניס את האיראן ישר לתוך התמונה החגיגית. הוא תיאר את ההפצצות כמשהו רציף, והזכיר גם משימת חילוץ מהשבת האחרונה להצלת טייס שנעלם מאחורי קווי האויב. הוא הדגיש שהדבר בוצע למרות שהאויב היה “חזק מאוד”, ואז זרק עקיצה נוספת על כך שבחודש שקדם לזה, לטענתו, הפגיעה הייתה הרבה יותר הרסנית.
החגיגה נהיית נאום: טראמפ מדבר על נשק, שליטה ומחיר
בין המשחקים והשריקות, טראמפ סיפר לקהל גם על תוכנית שקשורה לכאורה להעברת אמצעי לחימה לכיוון איראן לצורך “שינוי משטר”. אבל הוא לא מכסה יפה. לדבריו, התוכנית הסתבכה: הנשק נגנב בידי גורם מתווך, ובמילים שלו, זה “נלקח” ולא הגיע לאנשים שביקשו שיקחו חלק. ואז הוא סיים במשפט שאי אפשר לפספס: יש קבוצה מסוימת של אנשים ש”תשלם מחיר” גדול.
הוא גם חזר על הרעיון של “שינוי משטר מוחלט”, והוסיף שהוא רוצה להרחיב את המלחמה אם היה תלוי בו. אבל, הוא המשיך, הוא מבין שהציבור האמריקאי לא יאהב את זה. בשלב מסוים הוא אמר בצורה די בוטה שהוא היה רוצה “לקחת את הנפט”, כי כביכול אי אפשר לעצור אותו. ואז הוא חזר לקו האמריקאי: אנשים רוצים שיחזרו הביתה, ורמז שזה בדיוק מה שהציבור חושב בגלל שהוא “טוב בזה”.
ועכשיו: פוליטיקה קטנה, וילון ענק
הדברים לא נשארו במישור של איראן בלבד. טראמפ המשיך גם עם תלונות על ברית נאט”ו, במיוחד עכשיו כשצפוי לארח את מזכ”ל נאט”ו השבוע. לפי דבריו, נאט”ו לא “התגייסה”, והוא אפילו אמר שנאט”ו צריכה להתבייש.
ואז, כמו שצריך באירוע וייט האוס, עוברים למשחקים: בני הזוג הגיעו למשחק הקלאסי של גלגול ביצים, טראמפ שרק כדי להתחיל את התחרות, ובהמשך ישבו בעמדת צביעה נפרדת. הילדים קיבלו גם חתימות על ציורים, וטראמפ אפילו זרק רעיון שאם יחתום על ציורים, אחר כך אפשר יהיה למכור אותם ברשת במחיר גבוה. זה היה רגע של “הומור נשיאותי”, אבל בתוך כל זה הוא גם עקץ את ג’ו ביידן וסיפר שילוב של מכשירים אוטומטיים לחתימות, כאילו ביידן לא יודע או לא מסוגל לחתום בעצמו.
הארנב הענק, הביצים האדומות-לבנות-כחולות, והחלק הפטריוטי
האירוע עצמו היסטורי: גלגול הביצים הרשמי בווייט האוס מתקיים כבר מאז 1878. פעם זה היה ניסיון למנוע מילדים לזרוק ביצים על הקפיטול היל בגלל נזק לריצוף, והיום זה הפך לחגיגה של עשרות אלפי אנשים. הפעם, כדי להתאים לחגיגות יום העצמאות של ארה”ב במהלך הקיץ, ביצי הגלגול צבועות אדום, לבן וכחול.
חוץ מהפטריוטיות, יש גם צד פחות רומנטי: נותני חסות תאגידיים שהקפיצו דוכנים, ערכות, ותחנות אתגר. גם מוזיקה חיה הגיעה מכל מיני להקות צבאיות.
השאלה היחידה שבאמת מעניינת: למה דווקא שם?
רגע, אבל למה טראמפ בחר לנהל את ה”סשן” שלו על מלחמה ואסטרטגיה דווקא בתוך אירוע משפחתי עם ילדים? התשובה אולי לא דרמטית כמו שנדמה, אבל היא כן מטרידה: כשאתה משלב בין סמל של חג לבין מסר פוליטי לוהט, אתה מייצר נורמליזציה. לא צריך לצעוק באולפן טלוויזיה. מספיק שזה יקרה מול מצלמות, על הדשא של וייט האוס, עם הארנב הענק ברקע.
ובסוף, בזמן שהאצבעות מציירות ביצים וילדים מחפשים ביצים אמיתיות, ההודעה הגדולה כבר הועברה: טראמפ רוצה שהמלחמה תהיה חלק מהשגרה של הסיפור האמריקאי, גם אם כולם באו בשביל הפסחא.
