נעמה קסרי, כוכבת "הישרדות", לא הצליחה להסתיר את מה שעובר עליה. הבוקר שלה התחיל אחרת לגמרי: היא כתבה לסטורי באינסטגרם כשהיא בדמעות, אחרי שיצאו לפרסום שמותיהם של ארבעה חיילי צה"ל שנהרגו בדרום לבנון. עבור קסרי זה לא היה עוד כותרת. זה היה רגע שמטלטל את כל מה שבנית עליו, במיוחד כשיש לך בן בתוך הסיפור.
קסרי סיפרה שקיבלה המון טלפונים סביב השלום של בנה, רועי, שמשרת כלוחם בלבנון. לדבריה, הגוף פשוט כואב מרוב מתח, וכשאת נמצאת בתוך חדר של אימהות שמחכות לחדשות, זה מרגיש כאילו כל אחת משתגעת בדרך שלה. היא תיארה את תחושת הכאב דרך משפטים קצרים אבל חזקים: "בוקר קשה מאוד", ואז עוד ועוד עדכונים שמגיעים כמו גל שלא עוזב.
באותו פוסט היא פנתה גם למשפחות השכולות, והדגישה שהלב שלה איתן. היא כתבה שהמחשבות לא מפסיקות להטריד, ושגם כשהיא מנסה לחשוב חיובי כי כולם נמצאים באותו מקום ביחד, זה עדיין קשה מנשוא. לא מדובר בעניין של "להתרגל". מבחינתה זה נורא, פשוט נורא.
המשפט שאף אחד לא מלמד אותך עליו
בהמשך היא הוסיפה פוסט נוסף שנגע בדיוק בנקודה שרוב האנשים אפילו לא מעלים בדעתם: להיות אמא של לוחם. קסרי כתבה שאף אחד לא באמת מכין אותך לתפקיד הזה. היא מתארת לילות בלי שינה, אוכל שניתקע בגרון, ושמיכה שמרגישה כבדה מדי, לא בגלל מזג האוויר אלא בגלל המחשבה על הילד שלך.
היא שיתפה שבן שלה שם בלבנון, ושבכל יום מגיעות עוד בשורות. עוד שמות, עוד משפחות שנשברות. ובין השורות אפשר להבין את הטריגר הכי כואב: בבית יושבים ומחכים. מחכים להודעה, לשיחה, לסימן חיים. מחכים לנשום שוב, כאילו הנשימה עצמה היא פרס שמחכים לקבל.
פסח מתקרב, אבל החופש לא מגיע
קסרי גם התייחסה לחג הפסח המתקרב. היא כתבה שכולם מדברים על חירות, אבל אצלה זה לא מרגיש כמו חופש. במקום זה היא מרגישה כבולה לפחד, לחוסר ודאות ולמחשבות שלא עוזבות לרגע. היא יודעת שאומרים להחזיק בראש חיובי, אבל יש רגעים שזה פשוט חזק ממנה, כשהמחשבות חודרות והלב רועד.
מלחמה שקטה של הורים
אחד הדברים שהכי בלטו בכתיבה שלה הוא הבקשה שידברו גם על ההורים והאמהות והאבות שנמצאים בבית ומנהלים מלחמה שקטה משלהם. לדבריה, זו מלחמה על השפיות, על התקווה ועל האמונה שהילד יחזור. היא סיימה במשאלה פשוטה וכואבת: שלא נדע עוד צער, שכל הילדים יחזרו, ושאפשר יהיה שוב לנשום בלי פחד.
בזמן שכל המדינה עוקבת אחרי ההתפתחויות, קסרי מזכירה לנו שהחיים של משפחות של לוחמים לא מתנהלים כמו חדשות. הם מתנהלים כמו המתנה מתמשכת, רגע אחרי רגע, עד שמגיעים שוב סימנים של חיים.
