עדן פינס, דוגמנית ואושיית רשת מוכרת, מצאה את עצמה שוב במרכז סערה ברשת אחרי תמונה שהעלתה, כזאת שממש הציתה דיון: מצד אחד טענו שהיא “מעודדת רזון קיצוני”, ומצד שני היו מי שכתבו שאין בכלל מקום לשיח על הגוף שלה. פינס החליטה לא להישאר שקטה, והעלתה תגובה מפורטת שממש מסדרת את הראש: “הגוף שלי הוא כלי להעביר ביקורת, ואני לא הראשונה שמשתמשים בה בדבר הזה”.
בתחילת הדברים היא סיפרה שהיא התלבטה אם להגיב בכלל. לטענתה, מצד אחד זה לא נגע בה ישירות, אבל מצד שני היא הבינה שהשיח התרחב, ושנשים וגברים נכנסים לתבניות של שיפוט בלי להבין את הסיפור מאחורי תמונה. היא הדגישה שהיא לא באה לכעוס או להחזיק טינה, אלא רוצה להרגיע: “אני מתאמנת, אוכלת בריא, לפעמים גם לא בריא, ומרגישה שהתקופה הזו היא אחת היותר פורחות שלי”.
הטענה החריפה שלה: למה דווקא נשים מקבלות את הביקורת
פינס המשיכה וביקרה את המגמה שהיא רואה בשנים האחרונות: לדבריה, יש עלייה בלחץ ובמגמתיות סביב דיון בדימוי גוף, בעיקר של נשים. היא טענה שזה לא דומה למה שקורה לגברים, ושבקלות רבה מדי אנשים קובעים מסקנות על מצב נפשי או רפואי רק כי ראו רגע אחד ברשת.
כאן היא גם נכנסה לנקודה של הפרעות אכילה. היא לא ניסתה לטשטש שזה נושא אמיתי, מורכב וכואב. אבל היא תקפה את מי שמשתמשים בזה כמשפט זרוק או כהשערה על מישהי אחרת. בעיניה, זה לא מודעות ולא עזרה, אלא זילות של נושא שדורש התייחסות מקצועית ורגישה, ולא כותרת.
מי שנכנס לשיח: תגובה לסוכן ולצלם
אחד החלקים המסקרנים בתגובה שלה היה כשפינס התייחסה לביקורת של סוכן וצלם העבר עדי ברקן. לדבריה, היא מכירה את הדפוס הזה: פעמים קודמות היא נתקלה בכותרות על כך שהיא כביכול “מעודדת הפרעות אכילה”, והפעם זה הגיע דווקא ממנו. היא הוסיפה עקיצה חדה: “מי שמדבר על אידיאל יופי עדיין חושב שיש לו זכות לנתח גוף של אישה שלא ביקשה את דעתו”.
מעבר לזה, פינס טענה ששיפוט גוף של אדם אחר מספר יותר על מי ששופט מאשר על האדם עצמו. ואז היא הוסיפה את המסר שהכי חותם את כל הסיפור: אף אחד לא באמת יודע מה עובר על מישהו אחר. לא ההיסטוריה, לא הבריאות, לא הגנטיקה ולא הבחירות שמאחורי הקלעים.
הסיפור האישי שלה: בגוף יש מצבי צבירה שאף אחד לא רואה
פינס שיתפה שהיא בת 29, ועברה לאורך השנים כמה “מצבי צבירה” בגוף. היא ציינה שהיא כבר מאחוריה שלבים הורמונליים משמעותיים, ובתקופה האחרונה היא מרגישה מאוזנת. יחד עם זאת היא הביאה דוגמה מאוד קונקרטית: אם בעבר, למשל, ילדה הייתה עולה במשקל בגלל מצב הורמונלי כמו תסמונת שחלות פוליציסטיות, אז איך אפשר לקבוע שזה “הפרעת אכילה” רק כי ראו שינוי במספרים?
כדי לחדד את זה היא אמרה משהו שממש שובר סטריאוטיפים: מי שיש לה הפרעת אכילה לא חייבת להיות אישה רזה. היא גם הציעה למי שבאמת רוצה להבין ללכת ולהתנדב במחלקות ייעודיות, כי שם רואים את המציאות מעבר לתמונה.
המסר האחרון: הפסיקו להפוך גוף לכותרת
בשלב הזה פינס עברה למסר כמעט תחנוני: לא לשפוט אישה, לא משנה באיזה מבנה גוף היא נמצאת. היא ביקשה לאפשר לכל אחת להתקיים בשלום בתוך הגוף שלה, ואם לא בשלום אז לפחות בדרך לשם. ואז היא הוסיפה חשש אמיתי, כזה שמרגיש אישי: מה קורה לילדה בבית שרואה את הפרסומים האלה? איך היא מסיימת את היום?
בסיום היא סיפרה שבתקופה האחרונה היא מרגישה הכי “היא”, הכי אוהבת את עצמה, ולראשונה למדה להרגיש בבית בתוך הגוף. אבל היא גם הודתה שהתגובות האלה מצליחות לפתוח מחדש פצעים ישנים, כי למילים יש כוח לחזור לרגעים שאנשים חשבו שכבר מאחור.
ואז הגיע המשפט שהיא בחרה לשים במרכז: “הגוף שלי הוא לא נושא לדיון ציבורי. הוא לא זמין לשיפוט או לכותרות”. פינס סיימה עם קריאה להחליף ביקורת בהכלה, אמפתיה, כבוד, וחברות, ולהבין שהשינוי לא מתחיל בעוד הבחנה ברשת, אלא בגישה אנושית יותר.
