סנדי בר, אחת הדמויות הכי מוכרות מהגל הראשון של הדוגמנות והמסך, חוזרת השבוע לאור הזרקורים בדרך שהיא לגמרי לא צפויה. רגע לפני שקמפיין חדש נוחת עליה אחרי 33 שנים, היא יושבת ומדברת בפתיחות על הדרך שעשתה: מההתחלה בגיל 17, דרך המעבר לארה"ב, ועד החזרה ארצה והחיים שממשיכים גם אחרי כל הרעש.
בין לבין, היא גם מפזרת כמה אמירות שממש מסדרות את הראש. למשל, היא מבהירה שהיא מעולם לא הרגישה כמו "סמל סקס". לא כילדה, לא בהמשך. מבחינתה, קוראים לזה כותרת חיצונית, אבל התחושה שלה הייתה אחרת לגמרי. לדבריה, כשהפרסום נהיה מסיבי מדי, משהו בחופש האישי שלה נלקח. לא בגלל שלא היה מחבק ובטוב, אלא כי היא הרגישה שהיא צריכה כל הזמן לספק את מה שמצפים ממנה, וזה שוחק.
הקמפיין לדלתא אחרי 33 שנה: איך זה התחבר לה שוב?
בר סיפרה שכבר שבוע לפני כן היא צילמה שער עם בגדי ים, ואז הגיע הרגע שבו קמפיין נוסף התגלגל אליה. לדבריה, זה התחיל מאותו ניצוץ של חופש וקלילות, משהו שגרם לה להרגיש טוב מול המצלמה. היא מתארת את זה כעצמה דרך בגדי ים, לא כמשחק של נראות בלבד.
כשהיא נשאלת על סימני הגיל, היא עונה בצורה הכי פשוטה שיש: אם היא לא הייתה מרגישה בנוח, היא לא הייתה מצטלמת. היא מתארת תהליך הדרגתי של שחרור, כמו לגדל ילד שמתרחק צעד צעד, ובסוף כבר לא אותו דבר, אבל עדיין אתה שם.
טיקטוק פחות, ערכים יותר: מה היא באמת עושה ברשת?
בר מודה שהיא לא בקטע של טיקטוק, וגם את הרשתות החברתיות היא משאירה במינון נמוך. היא שם כי היא מבינה שזה חלק מהעולם, אבל לא נותנת לזה להשתלט. מבחינתה, הדגש צריך להיות על ערכים, על תחושה, לא רק על איך נראים.
המעבר ל-LA והחזרה: השקט היה חלק מהחיים
היא מספרת שהנסיעה לארה"ב הייתה יציאה להרפתקה, לא חלום רומנטי על מקום מסוים. אקי אבני קיבל הצעה ל-LA, והיא זרמה. עם הזמן הם בנו שם חיים, ובר מציינת שהם שהו שמונה שנים. לדבריה, החזרה ארצה הגיעה בעיקר כי ליאם נולד, והוא כבר היה בגיל שבו הוא צריך מסגרת ויציבות.
ואז מגיע החלק הכואב. היא מתארת חזרה לרעש אחרי תקופה של שקט, במיוחד כשהיא הפכה לאמא מגוננת. היא לא מתארת את זה כטראומה, אבל כן אומרת שהייתה נקודת שבירה פנימית, שבה הבינה שאם לא תצליח לשחרר, היא תישבר. לכן היא חיפשה כלים, כולל עבודה עצמית והעולם של העיצוב פנים, שהיא רואה בו מרחב טיפולי שמחבר בין החוץ לפנים.
ה-7 באוקטובר: פחד, הסתגרות, ואז ים
אחד הרגעים הקשים בראיון קשור לתקופה שאחרי ה-7 באוקטובר. בר מספרת שהשלושה שבועות הראשונים היו כמו סיוט: חלונות סגורים, תכנון בריחה במקרה הצורך, תחושת איום מתמשכת. אבל אחרי זמן, היא הרגישה שהיא חייבת אוויר. היא ירדה לים, ראתה חבר של ליאם על החוף, ופתאום חזרה לה תחושה בסיסית של שמחה. היא אמרה לו איזה כיף לראות אותו מחייך, והיא מודה שזה היה רגע שגרם לה להבין כמה דברים השתנו.
זוגיות היום: לא טרנד, כן דיוק
בר מספרת שהיא רוצה אהבה, אבל בצורה של מקום רך ותמימה. היא גם לא מחפשת לכפות כללים. כששואלים אותה על פערי גיל, היא עונה חד: היא לא רואה את עצמה בזוגיות עם מישהו צעיר מאוד. היא מסבירה שהיא לא רוצה לוותר על החופש שלה, ולכן כל הזמן היא בודקת התאמה אמיתית, לא משחקים של סטטוס.
ולגבי ריאליטי? היא ממש לא בעניין. היא אומרת שאין כסף בעולם שיכניס אותה ל"הישרדות" או ל"האח הגדול". בתנאים קשים היא צריכה לישון ולהיות בריאה נפשית, ובחשיפה רציפה כל היום זה לא מתאים לאופי שלה.
ובסוף, היא מסכמת את זה כמו סגירת מעגל: עוד עשור זה רחוק מדי לתכנן, אבל היא כן חולמת על חיים עם חסד, אהבה והוקרה. ואם כבר חתונה שנייה, אז עד הסוף. כן, טוטאלית.
