עוד בוקר, עוד טוויסט במערכת היחסים המתוקשרת של שניר בורגיל ושי לי עופרי. הפעם זה לא היה פוסט על רגשות או משפטים חדים, אלא רגע משפחתי שהוא חשב שיעבור בשקט. בורגיל שיתף בעמוד האינסטגרם שלו סיפור מאויר שכתב לבנו המשותף, אלארי, ובו תיאור של הילד לצד המשפחה של שניר.
הבעיה? מהר מאוד התגובות הצביעו על משהו שחסר בעיניהם: דמות האמא. בעיני לא מעט עוקבים, אם מדובר בסיפור על המשפחה שממנה אלארי מגיע, אז אי אפשר להתעלם מההורה הנוסף, כלומר אמו. חלק מהתגובות היו די ישירות: “חבל שאין אזכור לאמא בכל הסיפור”, כתבו, וטענו שאין צורך “לקרוע” את הילד בין שני הצדדים, כי יש לו אמא שצריכה להיות חלק מהסיפור גם אם ההורים פרודים.
מגיב אחר הוסיף עקיצה משל עצמו והדגיש את המשמעות של התהליך שעברו: “יש לו אמא, אני אזכיר לך את זה”. היו גם תגובות שהפכו את זה לשאלה בוטה כמעט: “איך הילד הגיע לעולם? מהחסידה?” ומנגד היו כאלה שסיכמו את הטענה במשפט אחד חד: בלי אמא שלו, כך כתבו, כל הסיפור מרגיש לא שלם.
בורגיל ענה: “אנחנו גרושים וכל אחד מספר מהצד שלו”
שניר לא נשאר אדיש. הוא השיב לחלק מהגולשים וטען שהם מטרידים ומרבים “לרוץ” לו לראש. בורגיל הזכיר שהוא גרוש, שלכל אחד יש את הזווית שלו, ושמשפחת האמא מעניקה לאלארי חום ואהבה. לדבריו, אין צורך בטרחנות, אלא בלהבין את המציאות.
אחר כך הוא העלה הבהרה בסטורי, והסביר שהספר לא נועד להיות תיעוד מלא של כל סיפור החיים של אלארי או להציג את כל האנשים שנמצאים בו-זמנית בחייו. לפי דבריו, זה פרויקט אישי: ספר שמספר על המשפחה מהצד שלו, על השורשים שלו, על הסבא והסבתא, הדודים ובני הדודים ואנשים שגדל איתם. לטענתו, גם אלארי צריך להכיר את דרכי החיים והזיכרונות של שני הצדדים.
הטענה שלו התפצלה, ופתאום גם שי לי נכנסה לתמונה
בורגיל המשיך לחדד שאין פה מחיקה של אף אחד ואין ניסיון לפגוע. הוא גם ביקש מהעוקבים להפסיק למשוך את השיח לכיוון של “דרמה”, בטענה שיש רגעים שקשורים למשפחה שלו בלבד, ושמותר לו לשתף אותם בלי שכל העולם חייב להיות בתוך כל פוסט.
אבל זה לא עצר את הגלים. שי לי עופרי החליטה להגיב בסטורי משלה, וכאן זה כבר הפך למשהו הרבה יותר חד. היא כתבה שלאלארי יש אמא אחת, וששמחה שיש לו משפחה משני הצדדים שאוהבת אותו מאוד. עם זאת, מבחינתה, אם כבר מספרים סיפור חשוב, אז הוא צריך להיות שלם ולכלול גם את אמא שלו, קיימת, שייכת ואוהבת.
בסוף היא סיכמה את זה בגישה רגשית ופשוטה יחסית: “לקיקי יש אמא ואבא שאוהבים אותו מאוד וזה הדבר הכי חשוב שצריך לדעת ולהרגיש”. היא גם זרקה הערה חיובית כמו רעיון נוסף, מה שהשאיר תחושה שהסיפור הזה עוד לא באמת נסגר.
אז מה באמת הבעיה כאן?
מבחוץ זה נראה כמו ויכוח סביב דמות אחת בספר מאויר. מבפנים, זו מחלוקת על גבולות השיתוף, על “שלמות” בסיפור משפחתי ועל מה כל צד מרגיש שמגיע לילד. ובינתיים, אלארי שוב הפך למרכז הסיפור, בעוד ההורים מנסים להכתיב את הנרטיב שלהם.
