זה נשמע כמו עוד דרמה של מונדיאל: החמצה קריטית בהארכה, המשחק נגרר לפנדלים, קולומביה יוצאת החוצה. רק שעכשיו מגיע החלק שאף אחד לא היה מתאר לעצמו על דשא: חאמינטון קמפאס, שחקן נבחרת קולומביה, קיבל איומים ברשתות החברתיות עד כדי כך שבחר להיעלם מהעין הציבורית ולא לעלות לטיסה חזרה לבוגוטה עם חבריו לנבחרת.
בואו נעשה סדר בעובדות לפני שנכנסים לרגש: במהלך משחק שמינית הגמר מול שווייץ, קולומביה הייתה על סף דרמה אחרת. קמפאס החמיץ הזדמנות בהארכה ממצב נוח, בעט מעל המשקוף. מהרגע הזה הכדורגל הפך לסיפור שיותר קשה למחוק מאשר להחמיץ.
המשחק המשיך לדו קרב פנדלים. שווייץ ניצחה 4:3, וקולומביה הודחה מהמונדיאל. ואז, ממש אחרי השריקה, החלו להגיע איומים על חייו של קמפאס. לא מדובר בטרולינג של דקות. לפי ההערכות, חומרת האיומים הייתה כזו שהוא לא רק התמודד, אלא ממש ירד למחתרת.
למה דווקא עכשיו? שאלה שמסבירה יותר מהכל
כדורגל מייצר כעס, זה ברור. אבל למה זה התגלגל לאיומים ממשיים? תשאלו את עצמכם רגע: מה היה הטריגר שמאפשר לאנשים לעבור מ"עצבן אותי" ל"אני רוצה שתיפגע"?
התשובה כנראה לא נמצאת רק בטעות אחת. היא נמצאת בתרבות של חיפוש אשמים, ובמהירות שבה רשתות חברתיות הופכות רגע ספורטיבי לאירוע אישי. כשזה קורה מול קהל שמחפש נקמה, הטעות הופכת למסך עשן שמסתיר אלימות אמיתית.
הטיסה שלא קרתה: מי היה אמור להיות איתו?
קמפאס היה אמור לעלות לטיסה מוונקובר לבוגוטה יחד עם כמה מחבריו לנבחרת. בין השמות שמופיעים בתמונה נמצאים דווינסון סאנצ'ס, חאמס רודריגס וחואן פרננדו קינטרו. אבל קמפאס לא הגיע. בשלב הזה לא ברור אם נשאר בקנדה, עבר למדינה אחרת או חזר לארגנטינה, שם הוא משחק במועדון רוסאריו סנטרל.
מה שכן ברור הוא שהוא בחר לא לחזור לקולומביה עם הקבוצה. וזה כבר לא נראה כמו החלטה ספורטיבית. זה נראה כמו החלטת הישרדות.
הפוסט באינסטגרם: ניסון לעצור את השנאה לפני שתשתלט
קמפאס פרסם הודעה באינסטגרם ופנה לציבור הקולומביאני ישירות. הוא ביקש לא להפוך כאב ספורטיבי לשנאה, וכתב משהו שמרגיש כמו ניסיון לנשום לפני שכולם שוכחים לנשום. הוא הזכיר שאפילו אם יש תסכול, עצב או ויכוחים, שום תשוקה לא מצדיקה שנאה או חיים בפחד.
הוא גם דיבר על החלום שמתחיל בילדות: ללבוש את מדי הנבחרת, לשמוע את ההמנון ולייצג מיליוני קולומביאנים. הוא התנצל על כך שלא הביא למדינה את השמחה שכולם קיוו לה, אבל הדגיש שהאהבה שלו לחולצה והמאמץ שלו על הדשא לא מוטלים בספק.
הזיכרון הלאומי שמסרב להיעלם
בקולומביה, הסיפור הזה לא יכול להיות רק "עוד הפסד". בשנת 1994 נרצח הבלם אנדרס אסקובר במדיין, ימים אחרי שער עצמי שתרם להדחת הנבחרת מהמונדיאל, שגם אז נערך בארה"ב. הזיכרון הזה יושב עמוק. לכן כל איום על שחקן קולומביאני בעקבות טעות על המגרש מרגיש כמו המשך של טראומה ישנה.
ההתאחדות הקולומביאנית גינתה את האיומים וקראה לגורמים הרלוונטיים לפתוח בחקירה. בכדורגל, היא הדגישה, אמורים למצוא אחדות, כבוד ותקווה. לא במה לשנאה, הפחדה או אלימות.
ואם אתם שואלים את עצמכם מה הצד הבידורי של כל הסיפור, הנה הזווית המוזרה: דווקא בגלל שזה נראה כמו אירוע ספורטיבי, הוא חשף את הצד האפל של התרבות סביבו. כשכדורגל הופך להזמנה לאלימות, השאלה כבר לא מי החמיץ. השאלה מי מרשה לעצמו להפוך טעות של שחקן לאיום אמיתי.
