מוריה אסרף, שמגישה את התוכנית “מוריה וברקו” לצד אייל ברקוביץ', שוב מצאה את עצמה במרכז סערה תקשורתית. הפעם זה התחיל בשאלה פשוטה יחסית אבל טעונה: האם היא ביביסטית? ומהרגע שאסרף ענתה, נדמה היה שהשיח כבר לא באמת מתנהל על פוליטיקה, אלא על מי מגדיר את מי.
בראיון שערכה בתוכנית חדשה של עמרי אסנהיים, כשנשאלה ישירות האם היא תומכת בנתניהו, אסרף לא רק השיבה אלא גם הבהירה למה לדעתה מי שעונה ככה או לא מבין או לא מקשיב. היא התייחסה לחשיפות שלה לאורך תקופת המלחמה, לביקורת שהשמיעה שוב ושוב כלפי נתניהו, וליחסים שהיו לה עם לשכתו לאורך השנים. ואז היא אמרה את מה שבלבל רבים: אם מי ששואל לא מצליח לשים לב לדברים האלה, זה יכול להיות בגלל שהוא לא באמת עוקב, או פשוט כי יש לו בעיה אחרת.
ואז הגיע החלק שאי אפשר להתעלם ממנו. אסרף החזירה את השאלה לאסנהיים ושאלה אותו מה הוא בדיוק מתכוון במונח “ביביסט”. התשובה שלו הייתה חד משמעית: ביביסט, לדבריו, הוא מי שהולך אחרי ביבי נתניהו בעיניים עצומות, בלי קשר לשבעה באוקטובר, לרפורמות שהוא קידם או לכל החלטה אחרת. במילים אחרות, מבחינתו זו לא רק תמיכה. זו נאמנות בלי תנאים.
בשלב הזה אסרף לא ויתרה והמשיכה לדייק. היא העלתה אפשרות שאנשים מסוימים יכולים לחשוב שלנתניהו יש “חלק” באירועים מסוימים, אבל עדיין להאמין שהוא עדיין השחקן הכי טוב במפה כרגע. היא ניסתה להסביר שיש הבדל בין מי שמצביע מתוך הערכה פרקטית או בחירה בין אפשרויות, לבין מי שמצמיד את עצמו באופן עיוור לדמות אחת.
אסנהיים, מצדו, ענה משהו שמעטים אוהבים לשמוע: לטענתו, לאורך השנים, ככל שהשלטון נמשך, יותר ויותר מצביעים הופכים, מבחינתו, לביביסטים. אסרף מצידה המשיכה את הקו הזה ושאלה חזרה: אז כל מי שמצביע לנתניהו הוא בהכרח ביביסט? והתשובה שלו לא ממש הרגיעה.
האם זה רק ויכוח פוליטי, או שיש פה גם עניין אישי?
מעבר לדיון העקרוני, אי אפשר להתעלם מההיסטוריה. במהלך השיחה אסרף הזכירה את מערכת היחסים שלה עם לשכת ראש הממשלה לאורך השנים, ובפרט תקרית שהייתה לה בעבר. כזכור, לפני כשנה היא נתפסה כשהיא מחטטת במגירות בלשכתו של ראש הממשלה, בזמן שהגיעה לפגישה בקריה עם דוברו דאז, עומר דוסטרי.
בעקבות האירוע, במשרד ראש הממשלה החליטו שאסרף לא תצא עם המשלחת לארה”ב שהתקיימה באותו זמן. היא עצמה עוכבה לתשאול על ידי מאבטחי המשרד. מנגד, בתגובה שנמסרה אז, נטען שאסרף הוזמנה לפגישה במסגרת קשרי עבודה בין דובר לעיתונאית. לפי הטענה, כשהיא ביקשה מחברת לכתיבה נאמר לה למצוא מחברת בחדר, וכך עשתה. עוד צוין שהיא לא נגעה בחומרים ולא קראה דבר ולא חיטטה בפחים.
מה שקרה אחר כך לא באמת נגמר בתשובה אחת
בסוף, הראיון הזה הוא לא רק עוד רגע של פוליטיקה בשידור. הוא מדגים כמה מהר שאלה אחת יכולה להפוך לאבחון של אופי, לא רק של דעה. ואם חשבתם שהכול יסתיים ב”כן” או “לא”, כנראה שלא הכרתם את הדרך שבה אסרף מנהלת שיחה. כי גם כששואלים אותה מי היא, היא מחזירה את הזרקור למי ששואל.
