יש רגעים שבהם מדינה שלמה מחזיקה את הנשימה, ואז—בדיוק באותו חלון זמן—מישהו אחר מחזיק שפריץ. השר זאב אלקין, רגע לפני כינוס הקבינט המדיני-ביטחוני, נמצא באילת בחופשת חג הסוכות, ונצפה היום בפארק מים בעיר. כן, פארק מים. עם כל מה שזה אומר: בריכה, שמש, ואולי גם תחושת “הכול בשליטה”.
לפי מי שנכח במקום, הבילוי לא נשאר רק בגדר נוף רטוב. בשלב מסוים הגיע אדם שצעק לעברו במחאה. לא צריך להיות בלש כדי להבין את הסיטואציה: כשמדברים על הסכם שמטלטל את המדינה, קשה מאוד להישאר “באווירת חופש” בלי שמישהו יזכיר לך מה קורה באמת.
הדבר הגדול שמתרחש במקביל: ההסכם שייחתם היום
במקביל לביקור באילת, ישראל וחמאס הגיעו להסכם על השלב הראשון לסיום המלחמה ולשחרור החטופים. ההסכם צפוי להיחתם רשמית היום בשעות הצהריים. אחרי זה הוא יעלה לאישור הקבינט המדיני-ביטחוני, ורק לאחר מכן יובא לאישורה של הממשלה. כלומר, זה לא “עוד ישיבה”. זה שלב שמרגיש כמו נקודת מפנה על לוח שנה לאומי.
שעה לאחר חתימת ההסכם—כך מתוכנן—הקבינט יתכנס, ולאחר מכן הממשלה צפויה להביא את ההסכם להצבעה. ובין לבין, כל מי שאוהב לעשות סדר בכותרות יודע: אין צורך באישור נפרד לכל הרכיבים, כי הקבינט, בחמשת העקרונות שלו, למעשה אישר את התוכנית שעליה נשען ההסדר.
ומה עם החלקים השנויים במחלוקת?
הדברים מסתבכים כשנכנסים לפרטים הקשים: גורם ישראלי ציין כי ארבעת ה“אסירים” שחמאס דרש לשחרור—מרואן ברגותי, אחמד סעדאת, חסן סלאמה ועבאס א-סייד—לא ישוחררו. כן, זה המשפט שמסביר למה אנשים עוקבים אחרי התהליך עם דופק גבוה: יש הבדל בין “התקדמות” לבין “פשוט הכול הולך לפי הספר”.
אז מי זה זאב אלקין ולמה זה בכלל מציק?
אלקין לא סתם עוד דמות פוליטית שמופיעה איפה שיש מצלמות. הוא מכהן כשר במשרד האוצר, אחראי על מנהלת התקומה שעוסקת בשיקום יישובי העורף, ועל מנהלת שיקום הצפון. והוא גם חבר בקבינט—כלומר, הוא אמור להיות בתוך הלופ של ההחלטות, לא רק מחוץ לו.
ועדיין, באמצע לילה של כותרות והכנות לקבינט שמתקבץ סביב החלטות גורליות, הוא נתפס במקום הכי “לא צפוי” במובן הציבורי: פארק מים באילת. וזה בדיוק הטריק של החיים: אתה יכול לנהל עניינים היסטוריים, ואז להיתקל במחאה של אנשים שכבר לא מוכנים לסבול מרחק בין דרמה לאישורים.
בקיצור—בין אם זה תזמון מקרי או בחירה מודעת, התוצאה ברורה: כולם מדברים על זה. כי כשמדינה מתכוננת לשלב הבא, השאלה היחידה היא לא איפה היית—אלא איך זה נראה לאנשים שבראש שלהם זה עדיין לא “חופשה”.
