בטי רוקוואי, שהייתה שופטת קשוחה ומוכרת במיוחד בתוכנית “הדוגמניות”, חזרה לשיח על התקופה ההיא בריאיון פודקאסט. היא סיפרה שהייתה לה תחושת חרטה סביב חלק מהביקורות שנתנה אז למתמודדות, וגם הסבירה למה היא חושבת שהעולם של התוכנית עובד אחרת מכפי שנדמה לצופים.
ואז זה קרה: קארין כהן, שכיכבה בעונה השלישית של התוכנית בשנת 2007 וסיימה במקום השמיני, הגיבה לדבריה של רוקוואי בצורה ברורה ומפתיעה. מבחינת כהן, ההתנצלות לא באמת נדרשת, ולא כי היא לא מבינה את הרגעים הלא נעימים, אלא כי מי שנכנסת לתוכנית מסוג כזה בדרך כלל מבינה שיש לזה מחיר וגם יש לזה מטרות.
“את לא באמת צריכה להתנצל”
כהן פנתה לרוקוואי בסגנון ישיר ומחויך, והדגישה שמי שמגיעה לפרויקט טלוויזיוני כזה יודעת שהיא נכנסת לזירה שבה יש גם הזדמנויות וגם השלכות. “לא באמת צריך להתנצל על אותם ימים”, היא אמרה, והוסיפה שהרעיון של התוכנית היה לסנן ולהציב את המתמודדות בסביבה תחרותית, לא לתת להן חיבוק.
אבל קארין לא מסכימה עם הטענה על הסוכנות
הנקודה שבה כהן ממש חתכה דרך הדיון הייתה סביב הטענה של רוקוואי, שלפיה המתמודדות לא היו מתקבלות לסוכנות, ולכן התוכנית הייתה הדרך שלהן “להצליח”. כהן דחתה את זה ואמרה שהיא יכולה לדבר רק על המקרה שלה: היא הייתה חתומה בסוכנות עוד לפני שהגיעה לתוכנית, ובכל זאת בחרה להשתתף.
לדבריה, עוד לפני “הדוגמניות” היא כבר הייתה תחת ניהול של רוברטו ושל קארין מודלס, של עופר רפאלי. אז למה בכל זאת הלכה לשם? התשובה שלה הייתה פרקטית ולא מתנצלת: היא רצתה חשיפה ולהפוך לדמות מוכרת, לא רק להישאר בתור “עוד דוגמנית”.
איך נשארים רלוונטיים אחרי הריאליטי?
כהן המשיכה והסבירה שההצלחה שלה לא הייתה רק עצם ההשתתפות, אלא היכולת להישאר בתודעה לאורך זמן. היא הזכירה קמפיינים, השתתפויות בתוכניות טלוויזיה וברדיו, ואפילו עשייה מעבר, שהפכה אותה לחלק מהתעשייה הישראלית ולא רק מהפריים הראשון של הטלוויזיה.
ואז היא גם שיתפה החלטה אישית פחות טריוויאלית: אחרי יותר מעשור בתעשייה, כולל תקופה שבה היא הייתה חלק מהעולם הטלוויזיוני בפריים טיים, היא החליטה לקחת צעד אחורה ממה שמוכר בישראל ולבנות חיים בחו”ל. לדבריה, לא הרבה יוצאי ריאליטי מצליחים להישאר רלוונטיים לאורך זמן, ולכן היא בחרה לשנות כיוון במקום להיתקע באותו מסלול.
מה רוקוואי אמרה על “ביקורות” מהעבר?
בשלב הזה, רוקוואי עצמה חידדה את סיפור הרקע שלה בתוכנית. היא תיארה שבזמן שהצטרפה ל”הדוגמניות” לא הבינה שהיא אמורה להיות “על תקן” הדמות הקשוחה, ושכשהגיעה עונה שלישית היא כבר לא הסכימה עם ההתנהלות כפי שהייתה. לדבריה, היו אפילו מקרים קיצוניים כמו השלכת עגבניות ותגובות ברחוב.
ועדיין, היא אמרה שהיא לא בהכרח מתחרטת על עצם התוכנית, אלא על האופן שבו הדברים הוצגו או הובלו מול המתמודדות. היום, כשהיא נשאלת על זה, היא טוענת שלא הייתה עושה את זה שוב, ובנוסף ציינה שהיא שמחה שיש יותר מגוון בתעשייה.
אז מי צודקת?
בגדול, נראה שאין פה רק ויכוח על נוסטלגיה. מדובר בשתי נקודות מבט שונות על אותו מקום: האחת מדברת על תפקידה כ”קשוחה” ועל המחיר הרגשי, והשנייה מדברת על בחירות קריירה, חשיפה ורצון להיות מוכרת. והכי מעניין? שהשיחה הזאת רק התחילה, כי אחרי תגובה כזאת, אי אפשר באמת להישאר אדישים לעבר של “הדוגמניות”.
