מוטי רייף, מהפרצופים הכי מוכרים בתעשיית התרבות והאופנה, עובר בימים האחרונים לשיחה כנה במיוחד לקראת חודש הגאווה. בראיון הוא לא מנסה לצייר חיים מושלמים, אלא מתאר מסע ארוך של התלבטויות, פחדים וסודות. ואז מגיע המשפט שתופס: “אני בוכה כמו גבר”. לא כקוריוז, אלא כדרך להסביר איך שנים של חסימת רגש יצרו עיוותים, ובסוף גם אלימות.
רייף מספר שהוא התחיל את הדרך בגיל צעיר מאוד. כשהיה בן 16 בלבד הוא כבר היה בתוך התעשייה בחיפה, עיר שבה כולם הכירו אותו בעיקר דרך עולם הדוגמנות. רק שבסיפור שלו אין הרבה מקום לסטטוס “דוגמן מחיפה”. הוא מתאר איך תל אביב הייתה עבורו אמריקה, אבל גם פחד גדול: אחרי צבא הוא הגיע בלי רשת תמיכה, בלי מכרים, ומיד הבין כמה קשה להסתדר בעולם שבו “כולם הגדולים” כבר נמצאים.
3 דברים שקרו לו בדרך לתל אביב שאף אחד לא ציפה
1. הוא בכה בדרך לעבודה: רייף מתאר איך קיבל מקום לישון אצל סטייליסט ותיק ומצליח, ובדרך מהעיר שבה גדל הוא האזין למוזיקה שוב ושוב. הוא אומר שבכל פעם שהשיר התנגן הוא “נשבר” מחדש מרוב התרגשות וחרדה. אפילו האזהרות של אבא שלו, על איך תל אביב “הורסת”, נשמעו לו כמו נבואה.
2. הוא לא היה “נשי” או “הגדרה” כמו שחשבו: הוא מסביר שכבר מגיל צעיר ידע מי הוא, אבל בתוך הבית ובסביבה לא הייתה שפה לזה. הוא מתאר ילדות שבה ספגו מסרים קשים, כולל אמירות שהפכו את ההומוסקסואליות לבעיה. מצד אחד הוא מצא דרך להשתלב, מצד שני הוא חיכה לרגע שבו זה “יעבור”.
3. היציאה מהארון לא הגיעה מהר: לפי רייף, לאורך שנים הוא חי כפול. מול המראה הוא ניסה להגיד לעצמו את האמת ולא הצליח. לדבריו, רק בגיל 39 הוא הצליח לשים לזה סוף ולחיות את החיים בלי להסתיר את עצמו.
הפחד, המצעד והמסר לילדים בסביבה סגורה
רייף מסביר למה לדעתו צריך חודש גאווה ומצעד. לא כדי “להכריז” מיניות, אלא כדי לתת אומץ לילדות ולילדים שעדיין נמצאים בארונות, בחברות שבהן האיסור כל כך חמור שהם מרגישים שאין להם אוויר. הוא מדבר על מצבים של דיכאון וחרדות ואף על אובדנות, ומדגיש שהמטרה היא לחבר אותם לאפשרות של אמת חיים.
באותה נשימה הוא יוצא גם נגד ההפרדה בין “מיניות” לבין “לחיות את האמת”. מבחינתו, חינוך יומיומי הוא חובה, ובוודאי שבתי ספר וטלוויזיה צריכים להיות חלק מזה. הוא מציין שדמויות שמדברות בגובה העיניים לבני נוער יכולות לשנות חיים, במיוחד כשבעבר כולם חיו בסתר וספגו סבל.
שבוע האופנה, מלכות היופי והמהפכה שהוא יזם
רייף, שהיה מעורב לאורך שנים בעולמות מלכות היופי ושבוע האופנה, לא חוסך ביקורת. הוא טוען שהגדרת יופי לפי גובה, מידה וגיל גרמה נזק עצום, בעיקר לנשים. לדבריו, שבוע האופנה שהוא יזם חייב שילוב בין דוגמניות בעלות טווחי גיל, מידה וגובה, כך שהקהל יראה יופי מורכב ולא דגם אחד בלבד.
גם כשמדובר בתחרויות שהיו פעם, הוא מתאר איך בחרו לזמן “מודל” מסוים, ולמה מבחינתו זה לא הגיוני. הוא אומר במפורש שהוא לא רוצה “לרוקן באר” כי הוא היה חלק מהעולם הזה, אבל היום הוא מבין את המחיר.
הורות משותפת, אהבה בלי חוקים וערך אחד שמניע אותו
מעבר לסיפורים האישיים, רייף מספר על הורות משותפת שהחלה בגיל מוקדם יחסית, ועל זוגיות ארוכת שנים עם בן זוגו סימור לוזון. הוא מדגיש שהוא לא רץ אחרי מה שמקובל, ופעם אחר פעם חוזר לאותו עיקרון: משמעות. “כל מה שאני עושה צריך לתקן משהו קטן”, הוא אומר, במיוחד בכל מה שנוגע לשוויון ולנשים.
היום הוא פעיל גם במרחב הציבורי, ומשתף על פרויקטים כמו הקמת רשות לחוסן ושוויון מגדרי בעיריית תל אביב, ועל תמיכה שמגיעה לילדות וילדים ממשפחות שנאלצו לוותר על חוגים. מבחינתו, זה מתחיל מהחיים שהוא לא קיבל בבית, וממשיך במה שהוא בונה לאחרים.
ואז הוא חוזר לאמירה שסוגרת את הראיון: במקום להסתיר רגשות או להעמיד פנים, הוא רוצה להזכיר שאפשר להיות גבר גם עם דמעות. “אני בוכה כמו גבר”, הוא אומר, ומסביר שזה בדיוק ההפך ממה שלימדו אותו פעם.
