בוא נודה בזה: לפעמים פוליטיקאי מגיע לבמה עם חיוך, אבל זה לא החיוך שמושך את העין. זה כל מה שמסביב. במקרה של אנדי ברנהאם, ההשקה לקמפיין הבחירות שלו הרגישה כמו מופע בידור עם תסריט מוכר מדי, עד כדי כך שהמספרים עלו לבמה יחד עם האיפור: גבות משוחות היטב, הבעה דרמטית, ותחושה של “אני כאן כדי לנצח” בכל תנועה.
האירוע התקיים במגרש החניה של מועדון הקהילה סטאבשו קרוס, ליד וויגן. לפי התפאורה, זה היה אמור להיות רגע שמסמן שינוי. בפועל, זה היה רגע שמסמן גם משהו אחר: מי שבא להחליף את קייר סטארמר לא הגיע רק עם סיסמאות, אלא עם קצב של סטנדאפ. על גבי שלט-טנדר הופיע הכיתוב “Vote Andy For Us”, ועל לוחות יד חזר אותו מסר, יחד עם קריקטורה ממוחשבת של ברנהאם. הקריקטורה נראתה פחות “כבדה” מהמציאות, כאילו מישהו כבר הכין את גרסת היחצנות של הפנים.
ברנהאם עלה קדימה, בערך 30 תומכים סביבו, והכריז בקול שמנסה להישמע ספונטני: זה “בחירות משנה של שינוי”. הוא אמר את זה שוב ושוב, באותה נמרצות של מי שמודע לכך שהמסר חייב להיתקע בראש כמו פרסומת. אחרי זה הגיע החלק שמכוון לכלכלנים ולמי שמרגיש שהכיס פחות מחזיק: “אנחנו צריכים שינוי בכלכלה”. זה כבר נשמע כמו אזהרה, במיוחד כשמבינים מי עומד במרכז ההנהגה של מפלגת העבודה.
ואז התחיל ה”אויב”. לא אויב אנושי, אלא אויב מוסדי: ווסטמינסטר. העיר הזו קיבלה ביקורת כמעט כמו טקס. ברנהאם טען שווסטמינסטר הזניחה את האזור, שצריך “לטלטל” את המנגנון, ושצריך להביא את השינוי דווקא לשם. זה היה נאום שמבקש להישמע עממי, אבל גם כזה שיודע בדיוק איפה לשים את הדרמה כדי לקבל מחיאות כפיים.
הקטע הביזארי היה דווקא האופן שבו כולם מסודרים: בקהל היו נציגים בולטים של המערכת. בין המברכים והמחייכים אפשר היה לזהות את ג’ונתן ריינולדס, ה”וויפ” הראשי של הממשלה, ואת מארק “סמארמי” טמי. שני אלה נראו כמו אנשים שמכירים היטב את הכללים של ווסטמינסטר, גם אם הם לא ממש אמרו “בבקשה אל תפטרו אותנו כשאתה תהפוך לראש ממשלה”. הם פשוט גרמו לזה להישמע מובן מאליו.
בנוסף היו חברי פרלמנט נוספים מהשורות של העבודה, ביניהם בארי גארדינר, כריס ווב, רבקה לונג-ביילי, קים ג’ונסון ועוד. הרגשתי שמי שמסתכל מהצד על הפוליטיקה הבריטית רואה “מרד”, אבל מי שנמצא בתוך המערכת רואה כנראה עוד פרק במאבק הכוחות. וזה בדיוק המקום שבו עולה השאלה: איך מי שמגיע מעומק המנגנון מספר סיפור כאילו הוא מבחוץ?
כי הנה הפרט שמסביר את כל התחושה המוזרה: ברנהאם עצמו לא איזה טירון עם נעליים חדשות. הוא היה יועץ בכיר במועצה הפרטית, עבד לצד ווסטמינסטר לאורך שנים, כיהן כחבר פרלמנט במשך 16 שנים, שימש שר בממשלת טוני בלייר וישב בקבינט של גורדון בראון. במילים פשוטות: הוא לא רק מכיר את המערכת, הוא חלק ממנה. ועדיין, הוא תוקף את ה”הקמה”. זה עובד מצוין על קהל שרוצה לשמוע “נמאס”, אבל זה גם מייצר דיסוננס.
ברגעים אחרים הוא עבר לתכנים שמנסים להיות קטנים, מקומיים, אנושיים: דיבר על הלאמת אוטובוסים ורכבות, התעניין במדידות נהר באזור, וסיפר סיפור מילדות על נסיעה מאזור הבחירה ללונדון כדי לצפות באברטון. ואז, כמו תו תקן של פוליטיקאי שמנסה להיות “אחד משלנו”, הוא צעק: “אני גר כאן”. אחר כך הוסיף: “אני אוהב את האנשים פה”. זה נשמע כמו נאום שצריך לשכנע שהמועמד באמת שייך.
אבל יש הימור גדול מאחורי זה. מפלגת העבודה והקרייריסטים שמסביב מהמרים שהמקום יענה באותה אהבה. אחרת, יקרה דבר מביך במיוחד: שהאזור יעדיף את האינסטלטור על פני הפוליטיקאי לכל החיים. כלומר: הבחירה תהיה פחות “מי הכי משכנע” ויותר “מי נראה פחות חלק מהמערכת”. ובמילים של החיים עצמם: אם זה ילך לא טוב, זה יתקע בגרון לכל מי שחשב שהשינוי יקרה רק כי אמרו אותו מספיק חזק.
