במנצ’סטר אוהבים למכור סיפורים גדולים: מגדלים נוצצים, דירות שמטפסות לשמיים, ושפה שיווקית שמבטיחה “חיים של כוכבים”. ואז מגיע הרגע שבו המסך מתקלף, ומגלים שבאותה עיר עצמה יש עוד ועוד אנשים שמחפשים קורת גג, לעיתים פשוטו כמשמעו על המדרכה.
הסיפור שמטלטל הפעם נוגע לראש העיר לשעבר ופעיל פוליטי מרכזי, אנדי ברנהאם, ולמותג שהפך כמעט לסיסמה: “הנס של מנצ’סטר”. אבל כשמסתכלים מקרוב על מה שמימן את הפרויקטים היקרים ועל מי קיבל בפועל, השאלה נהיית הרבה יותר פשוטה: מי נהנה מהכסף, ומי נשאר בלי?
דירות פאר במרכז: Deansgate Square וחשבון שאף אחד לא רוצה להציג
Deansgate Square זה השם היפה לארבעה מגדלי זכוכית של דירות יוקרה ופנטהאוזים שמיתמרים מעל מרכז העיר. שיווקנים אוהבים לדבר על אורח חיים “סופרסטאר” עם מועדון פרטי, חדר כושר יוקרתי ונוף “שאין לו תחליף”. מבחוץ זה מרשים. אבל המחלוקת סביב הפרויקט חוזרת שוב ושוב.
לפי הטענה המרכזית, המגדלים קמו בעזרת הלוואות מסיביות מקרן השקעות נדל”ן, שהייתה קשורה למדיניות מקומית שקודמה על ידי ברנהאם, במטרה לתמוך בפרויקטים עירוניים ולהניע שוק דיור. רק שבפועל, הדגש הושם על פרויקטים יקרים, ומבקרים טוענים שהרבה מהדירות נרכשו בידי משקיעים מחו”ל בתקווה להשכיר במחירים שכמעט בלתי אפשרי לשלם.
והנתון הכואב: חסרי בית במנצ’סטר לא נעלמים
במקביל לרעש של הבנייה והפרסום, העיר עצמה נמצאת בסחרור של משבר דיור. ארגון סיוע בתחום הדיור מצייר תמונה עגומה: מנצ’סטר מדורגת במקום השלישי ברמת חסרי הבית באנגליה, אחרי ברמינגהאם ולונדון. אחד מכל 74 תושבים ללא בית קבוע: אנשים שנאלצים לישון במקלטים זמניים, על ספות אצל אחרים, או ברחוב ממש.
עובדי שטח שמונים אנשים ברחובות מצביעים על סדר גודל של כ-150 ישנים בחוץ בכל לילה באזור מנצ’סטר רבתי. במרכז העיר, שם גם נמצא אזור הבילויים הידוע, המספרים אפילו מחמירים: אחד מכל 61. בסלפורד המצב קשה עוד יותר: אחד מכל 29.
תוכנית “דיור בר השגה” מול מציאות של עיכוב
במועצת העיר הובטח שבקרוב יגיעו אלפי יחידות דיור בר השגה. אבל בפועל, מספר המסירות בפעם האחרונה רחוק ממה שהבטיחו, מה שמותיר אלפי אנשים ממתינים שמרגישים שהזמן עובד נגדם.
ואז מגיע הניגוד שממש קשה לבלוע: ביום שבו מגדלי Deansgate Square נוצצים באור אחר הצהריים, בשכונת Hulme Park, ליד שטח ירוק קטן שמסתכל על המגדלים מלמעלה, רואים אוהל של אדם שלא קיבל את הדיל שמוכרחים למכור.
סיפורים אנושיים: “הם בנו, אבל לא בשבילי”
יש שם צעיר חסר בית שמספר שמאחורי תחנת הרכבת הוא ישן על המדרכה, עטוף בשק שינה כחול. הוא מתאר איך ביקש עזרה דרך הרשויות כשחייו הסתבכו, אבל לא קיבל תשובה שמחזירה אותו למסלול. הוא גם לא היחיד.
עוד אדם שמדבר על “דיירים מהשוק” לעומת אנשים מהשטח מתאר תחושה של דחיקה מתור הדיור. הוא טוען שמי שחי ועבד כאן כל החיים נדחק אחורה, בעוד שפרויקטים חדשים מתמלאים בעיקר במחפשי הזדמנויות עסקיות או קונים שמחפשים השקעה.
הוויכוח הפוליטי: ברנהאם נגד Right to Buy
ברנהאם מציג עקביות: הוא מתנגד למדיניות “Right to Buy”, שבמסגרתה דיירים במגורי ציבור יכולים לרכוש את הדירה במחיר מוזל. הטענה שלו היא שהמהלך הזה התרוקן ממלאי הדיור הציבורי ותרם להחרפת משבר חסרי הבית.
אם הוא יגיע לפסגת הפוליטיקה הארצית, הוא מצהיר שיקדם שינוי, כולל עצירה או הקפאה של מכירת דיור ציבורי באזורים עם מחסור חריף. אבל השאלה הגדולה שעולה מהשטח נשארת: גם אם מסכימים על כיוון מדיניות, למה באותו זמן נבנו מגדלים נוצצים במקום פתרונות דיור מהירים ובר השגה?
אז מה ה“נס” באמת?
הנס של מנצ’סטר אולי מתרחש על שלטי חוצות ועל עלונים שמחלקים ליד לובי מפואר. אבל ברחובות, אצל מי שישן בחוץ, “נס” הוא מילה אחרת לגמרי. ושם, כשמסתכלים על הפער בין השקעה ציבורית למלאי דיור אמיתי, קשה מאוד להתעלם מהמסר הלא נוח: לא חסר כסף. חסר סדר עדיפויות.
